עיזבון הקבלן המנוח סאלח עלי, שביצע עבודות תשתית ופיתוח עבור מועצה מקומית משהד ולא קיבל את מלוא התמורה, הצליח לשכנע את בית המשפט המחוזי בנוף הגליל כי הסדר חוב שחתמה המועצה בשנת 2013 – בטל מעיקרו. בית המשפט קבע כי חתימות המנוח ובתו, אבתסאם עלי, זויפו בידי עו”ד ג’מיל בראנסה, שפעל בזמן שהושעה מלשכת עורכי הדין, וכי המועצה לא הייתה רשאית להסתמך על אותו הסדר.
במסגרת פסק הדין בת”א 62637-12-22 התקבלו תביעתם ההצהרתית של עיזבון המנוח (באמצעות האלמנה והילדים, המיוצגים על ידי עו”ד איאד חליחל) וקביעות נוקבות הוטחו בהתנהלות עו”ד בראנסה. בית המשפט הצהיר כי הסדר החוב שנחתם לכאורה ביום 2.7.2013 – שבו ויתר המנוח על חוב נטען של כ–2.3 מיליון ש’ בתיקי ההוצאה לפועל תמורת 600 אלף ש’ – חסר תוקף, וכך גם הבקשות לסגירת שני תיקי ההוצל”פ שנפתחו לטובתו (10-00739-99-2 ו-10-03029-06-9). שני התיקים, כך נקבע, נסגרו שלא כדין.
הרקע: קבלן, הליך פש”ר ואפוטרופסות
סאלח עלי ז”ל היה קבלן עבודות תשתית שהתקשר במשך השנים עם מועצה מקומית משהד. לטענת עיזבונו, המועצה לא שילמה את מלוא התמורה, והדבר הוביל לפתיחת שני תיקי הוצאה לפועל נגד הרשות. במקביל, בשנת 2011 נפתח נגד המנוח תיק פש”ר (פש”ר 22853-09-11) ובשנת 2012 ניתן צו כינוס. בשנת 2013 מונתה עו”ד קרן אוגינץ כמנהלת מיוחדת לנכסי המנוח.
בפברואר 2013 הכריז בית הדין השרעי בנצרת על המנוח כלא כשיר משפטית, ובתו אבתסאם מונתה כאפוטרופסית על גופו ורכושו. בהחלטה נאסר עליה במפורש למכור נכסים ללא אישור מראש של בית הדין – הוראה שלדברי בית המשפט חלה “ביתר שאת” על ויתור על מיליוני שקלים במסגרת הסדר חוב.
למרות מצב זה, נחתם ביום 28.2.2013 ייפוי כוח שבו הסמיכו המנוח ואבתסאם את עו”ד ג’מיל בראנסה ואת עו”ד כרמלין מאהלי נאסר לייצג את המנוח בתיקי ההוצאה לפועל נגד המועצה. כמה חודשים לאחר מכן, ביום 2.7.2013, נחתם ההסדר שבמוקד המחלוקת.
ההסדר: 600 אלף ש’ במקום 2.3 מיליון ש’ – והכסף נעלם
בהסדר החוב הוצהר כי חוב המועצה למנוח, לפי שני תיקי ההוצל”פ, עומד על 2,317,248 ש’ נכון ליום 17.6.2013. הוסכם כי לסילוק מלא וסופי של החוב תשלם המועצה סכום של 600 אלף ש’ לחשבון נאמנות של עו”ד בראנסה. על ההסדר הופיעו שתי חתימות הנחזות להיות של המנוח ושל אבתסאם, עד לחתימה (עאמר כריים), וכן “אישור” מפורט של עו”ד בראנסה ועו”ד מאהלי שלפיו השניים מזהים את אבתסאם כאפוטרופסית, הקריאו לה את ההסדר והסבירו לה את תוכנו.
בית המשפט קבע כי תיאור זה איננו אמת: החתימות של המנוח, של אבתסאם ושל עו”ד מאהלי זויפו, וההסכם נערך ללא ידיעתם וללא הסכמתם. אבתסאם העידה כי גילתה בדיעבד ששני תיקי ההוצל”פ נסגרו, פנתה שוב ושוב לעו”ד בראנסה, אך זה נמנע מלהשיב לה. היא לא קיבלה מההסדר כספים כלשהם. עדותה נמצאה אמינה ומתיישבת עם העובדה שהסכום של 600 אלף ש’ הועבר לבסוף לעו”ד בראנסה – אשר “גזל אותו ולא העביר אותו למנוח או לאבתסאם”.
ניסיון ראשון להעברת 600 אלף ש’ לחשבון הנאמנות נכשל. בעקבות זאת שלח עו”ד בראנסה מכתב למועצה וביקש לפרוס את הסכום לשבעה תשלומים לחשבונות שונים על שמו – שישה תשלומים של 95 אלף ש’ ותשלום נוסף של 30 אלף ש’. המועצה נענתה לבקשה והעבירה את הכספים, כולם לחשבונות האישיים של עו”ד בראנסה.
עדויות מנוגדות: מאהלי מתנתקת, בראנסה מסתבך
עו”ד כרמלין מאהלי טענה כי לא הכירה את המנוח ואבתסאם, לא ייצגה אותם, לא השתתפה בישיבות מול המועצה, לא חתמה על ההסדר ולא הגישה בקשות לסגירת תיקי ההוצל”פ. משמעות הדברים, כפי שעמד על כך בית המשפט, היא שחתימותיה על המסמכים זויפו. אף שבדיון מוקדם יותר בהליכי הפש”ר נרשם בפרוטוקול כי “אני חתומה על ההסכם”, מאהלי הסבירה כי מדובר בטעות שנבעה מכך שלא ראתה את ההסדר באותו מעמד ורק לאחר שעיינה בו הבינה שאינה קשורה לתיק. גרסתה התקבלה ונמצאה עקבית ואמינה.
לעומת זאת, עדותו של עו”ד בראנסה הוגדרה על ידי בית המשפט כבלתי אמינה “בצורה קיצונית”. הוא שינה גרסאות בנוגע לנסיבות החתימה, טען תחילה כי החתימות ניתנו בפניו, אחר כך כי אבתסאם הייתה חולה והוא שלח את ההסכם באמצעות אחרים, ובהמשך ייחס את החתימה על ההסכם ועל אישור החתימות לפקידה במשרדו. אף אחת מהגרסאות לא נתמכה בעדות אותה פקידה – שלא זומנה – או בעדות העד עאמר כריים, שגם הוא לא הובא. בית המשפט החיל את הכלל הראייתי של הימנעות מהבאת עד רלוונטי וקבע כי הדבר פועל לחובת בראנסה והמועצה.
עוד נקבע כי בעת עריכת ההסדר היה עו”ד בראנסה מושעה מלשכת עורכי הדין, בהתאם לגזרי דין משמעתיים מ–2013, ולא היה רשאי לבצע פעולות משפטיות עבור המנוח. גם עובדה זו חיזקה את המסקנה כי פעל בחוסר סמכות ותוך הפרת חובותיו כלפי הלקוח.
חובת אישור בית הדין השרעי והיעדר שליחות
מעבר למסקנה העובדתית בדבר הזיוף, בית המשפט קבע כי גם אילו ההסדר היה נחתם בפועל על ידי אבתסאם – הוא היה טעון אישור מראש של בית הדין השרעי ושל בית המשפט של הפש”ר. כתב המינוי של האפוטרופוסית אסר עליה במפורש לבצע דיספוזיציה בנכסי המנוח ללא אישור בית הדין, והוויתור על חלק הארי של החוב הוגדר כמתנה לפי חוק המתנה, הדורשת אישור לפי סעיף 47(3) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בנוסחו דאז. אישור כזה לא ניתן.
טענת המועצה כי הסתמכה בתום לב על “שליחות” של עורכי הדין נדחתה. נקבע כי אין מדובר בשליחות נחזית, אלא במעשה זיוף: “משחתימותיהם של אלה זויפו, אין מקום לטענה בדבר קיומה של שליחות נחזית”. עוד הודגש כי המועצה ידעה שהמנוח פסול דין וכי נדרש אישור שיפוטי להסדר מסוג זה, ובכל זאת לא דאגה לקבל אישור כזה ולא בדקה מדוע עו”ד בראנסה מבקש להעביר את הכסף לחשבונותיו האישיים ובפריסה שאינה תואמת את ההסדר.
דחיית ההודעות לצדדים שלישיים
המועצה הגישה הודעות לצדדים שלישיים נגד אבתסאם, עו”ד בראנסה ועו”ד מאהלי, ועתרה לחייבם בהפרש בין סכום החוב בתיקי ההוצל”פ לבין 600 אלף ש’ ששולמו. בית המשפט דחה את כולן.
לגבי אבתסאם נקבע כי חתימתה זויפה ולא הייתה מודעת להסדר, ולכן לא ניתן להטיל עליה אחריות כלשהי. לגבי עו”ד מאהלי – מאחר שחתימותיה זויפו ולא הייתה לה כל מעורבות, אין בסיס לחיובה. לגבי עו”ד בראנסה נקבע כי מעשיו עולים כדי זיוף, מרמה וגזל, אך המועצה לא הוכיחה כי אלמלא מעשיו הייתה מגיעה עם המנוח להסדר זהה. המועצה גם לא ביקשה ממנו השבה של 600 אלף ש’, אלא רק את “ההפרש”, ולכן לא התקיימה התשתית לחיובו במסגרת ההודעה לצד שלישי.
לבסוף חייב בית המשפט את המועצה לשלם לעיזבון המנוח הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך 50 אלף ש’, ולעו”ד כרמלין מאהלי הוצאות בסך 20 אלף ש’. לא נפסקו הוצאות בין המועצה לבין עו”ד בראנסה, ולא נפסקו הוצאות נוספות לטובת אבתסאם בהליך ההודעה לצד שלישי, מעבר לאלו שנפסקו לטובת העיזבון.
