בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ברוב דעות ערעור של איש עסקים שתבע מחצית ממניות חברה לייצור מזרנים הרשומה על שם בנו. למרות שהאב מימן חלק ניכר מהרכישה והיה מעורב בניהול, נקבע כי בהיעדר הסכם נאמנות חתום, הרישום גובר. דעת המיעוט סברה כי יש להחיל “השתק שיפוטי” כנגד הבן ששינה גרסאות
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה השבוע (א’) ערעור שהגיש אב, איש עסקים ותיק בתחום המזרנים, כנגד פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי בנו הוא הבעלים הבלעדי של חברת “פ’ בע”מ”, למרות מעורבותו העמוקה של האב בהקמתה ובמימונה. פסק הדין מחדד את הנטל הכבד המוטל על הטוען לבעלות במניות בניגוד למרשם החברות, במיוחד בתוך התא המשפחתי.
הרקע לסכסוך: מפעל משותף או מתנה לבן?
המערער, בעלים של חברת שיווק מזרנים (“א’ בע”מ”) המתגורר בארה”ב, יזם ב-2017 רכישת מפעל ייצור. לצורך כך הוקמה חברה חדשה (“פ’ בע”מ”), שנרשמה במלואה על שם בנו, שהיה אז צעיר כבן 22. המימון לרכישה התחלק לשלושה: שליש שולם על ידי האב, שליש על ידי הבן (מכספי פיקדון שחרור), ושליש נוסף באמצעות הלוואה שניטלה על שם החברה.
ב-2020 פרץ סכסוך עסקי בין השניים סביב התחשבנות בין החברות. האב טען כי הרישום על שם הבן היה פורמלי בלבד בשל מגוריו בחו”ל, וכי סוכם בעל-פה על שותפות מלאה (50-50) וכי המניות מוחזקות בנאמנות עבורו. מנגד, הבן טען כי החברה היא בבעלותו המלאה, וכי כספי האב ניתנו לו כמתנה לבניית עתידו הכלכלי.
“ראיית הזהב” שלא הספיקה
במרכז הערעור עמדה הקלטת שיחה משנת 2020, בה נשמע הבן אומר לאביו: “אני רק עומד בהסכמים גם אם הם לא חתומים… שאתה שותף חמישים אחוז”. האב, שיוצג על ידי עו”ד ישראל דוידסון, טען כי מדובר בהודאת בעל דין מפורשת.
שופטי הרוב, נפתלי שילה ועינת רביד, דחו פרשנות זו. השופט שילה קבע כי ניתוח מלא של השיחה מלמד שהבן התייחס לשותפות ברווחים (“אנחנו שותפים ברווחים חמישים אחוז”) ולא לבעלות קניינית במניות. נקבע כי קיים פער מהותי בין זכות לקבלת רווחים לבין זכות בעלות במניות, ומאחר שהאב תבע סעד הצהרתי על המניות בלבד ולא תבע את חלקו ברווחים, דין הערעור להידחות.
עוד הודגש בפסק הדין כי העובדה שעורך דין מטעמו של האב (עו”ד פרקש) הכין טיוטת הסכם נאמנות אשר מעולם לא נחתמה, פועלת לרעת האב. ויתור על חתימה, כך נקבע, מעיד על זניחת רעיון הנאמנות והותרת המצב הרישומי על כנו – קרי, מתנה לבן.
דעת המיעוט: “השתק שיפוטי”
אב בית הדין, השופט גרשון גונטובניק, נותר בדעת מיעוט וסבר שיש לקבל את הערעור. גונטובניק מתח ביקורת על התנהלות הבן, שיוצג על ידי עו”ד יריב מדר, וציין כי גרסתו הייתה “מתפתחת”: בכתב ההגנה טען למתנה מוחלטת ללא תנאים, ואילו בהמשך נאלץ להודות (בעקבות ההקלטה) כי קיימת התחשבנות על רווחים.
לשיטת גונטובניק, יש להחיל את דוקטרינת ה”השתק השיפוטי”. הבן אינו יכול לטעון בערכאה אחת כי קיבל מתנה ללא סייג, ובערכאה אחרת להודות בשותפות ברווחים רק כדי לחמוק משותפות במניות. גונטובניק סבר כי ההקלטה מהווה “ראיה חותכת” לשותפות עסקית מלאה, וכי הגיוני שאב המעוניין לשלוט בשרשרת הייצור לא יעניק לבן חסר ניסיון שליטה בלעדית בחברה.
ההכרעה
בסופו של יום, דעת הרוב הכריעה כי האב לא הרים את הנטל הכבד לסתור את חזקת התקינות של מרשם החברות (סעיף 133 לחוק החברות). נקבע כי מעורבות האב בניהול ובתזרים המזומנים יכולה להתפרש כסיוע לבן או כהתחשבנות עסקית בין חברות, אך אינה מוכיחה בעלות במניות.
עם זאת, לאור תרומתו הרבה של האב להקמת החברה ולסיוע לבנו, ובניסיון שלא להעמיק את הקרע המשפחתי, החליט ההרכב לבטל את ההוצאות שנפסקו לחובת האב בבית המשפט למשפחה, ולא לפסוק הוצאות בערעור.
