בפסק דין שהפך את החלטת בית הדין האזורי, קיבל בית הדין הארצי את ערעור הביטוח הלאומי וקבע כי עבודתו של אורתודנט, שכללה בעיקר מעבר בין חדרים, הדרכה ופיקוח על רופאים אחרים, אינה מקימה את התשתית העובדתית הנדרשת להכרה כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה. נקבע כי למרות חוות הדעת הרפואיות התומכות, בהעדר רצף תנועות חוזרות ונשנות – אין מקום למינוי מומחה
בית הדין הארצי לעבודה קיבל השבוע (22.9.2025) את ערעור המוסד לביטוח לאומי וביטל פסק דין של בית הדין האזורי בתל אביב, אשר הכיר בליקויים בגבו ובצווארו של רופא שיניים מומחה (אורתודנט) כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה. פסק הדין מחדד את ההבחנה הקריטית בין עבודה פיזית מאומצת או עבודה במנח לא נוח, לבין התנאים המשפטיים הדווקניים הנדרשים להוכחת תורת המיקרוטראומה, בפרט בקרב בעלי מקצועות רפואיים העוסקים בפיקוח.
רקע: מפיקוח ב”סרט נע” להכרה בערכאה הראשונה
המשיב, יליד 1966, עבד כרופא שיניים החל משנת 1997 והתמחה באורתודנטיה. במשך כ-22 שנים, עד שנת 2019, עבד בהיקף נרחב של למעלה מתשע שעות ביום במרפאות “מכבי” ו”מכבידנט”. דפוס עבודתו תואר כאינטנסיבי במיוחד: המרפאה העסיקה מספר “רופאי עזר” שביצעו את הטיפולים השוטפים, בעוד המשיב, כרופא המומחה, עבר מחדר לחדר בשיטת “סרט נע” כדי לבדוק את עבודתם, להנחות אותם ולבצע פעולות מורכבות ספציפיות בעצמו.
המשיב הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בליקויים בגב ובצוואר כפגיעה בעבודה, אך נדחה. בית הדין האזורי בתל אביב, בדעת רוב של נציגי הציבור (וכנגד דעתו החולקת של אב בית הדין, השופט דורי ספיבק), קיבל את התביעה. בית הדין האזורי מינה מומחים רפואיים אשר קבעו כי קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה לליקויים הרפואיים, ואף הסתמך על אסכולה רפואית מיטיבה בעניין תחלואת גב בקרב רופאי שיניים.
הערעור: היעדר תשתית עובדתית מקדמית
המוסד לביטוח לאומי ערער על ההחלטה, בטענה כי עוד בטרם בחינת הקשר הרפואי, המשיב כלל לא הוכיח את התשתית העובדתית המשפטית הנדרשת. המוסד טען כי עבודת המשיב, שכללה מעבר תכוף בין חמישה מטופלים במקביל, הדרכה מילולית ובדיקה ויזואלית, אינה מייצרת את אותן “תנועות חוזרות ונשנות” הפועלות על איבר מוגדר ברצף זמן משמעותי, כנדרש בפסיקה.
בית הדין הארצי, מפי השופט אילן סופר (בהסכמת השופטות סיגל דוידוב-מוטולה וחני אופק גנדלר ונציגי הציבור), קיבל את עמדת המוסד במלואה. בפסק הדין נקבע כי שגה בית הדין האזורי כשהכיר בתשתית העובדתית, וכי דעת המיעוט בערכאה הקודמת היא זו ששיקפה נכונה את המצב המשפטי.
הנימוקים: פיקוח והדרכה קוטעים את הרצף
השופט סופר הדגיש כי על מנת לבסס עילת מיקרוטראומה, אין די בעבודה קשה או עמוסה. נדרש להוכיח רצף של תנועות זהות או דומות. במקרה זה, הראיות הצביעו על כך שעיקר זמנו של המשיב הוקדש לפיקוח: “עבודת המשיב כללה מעבר לפיקוח והדרכה, גם טיפול. עם זאת, אין דרך לדעת כמה מתוך יום עבודתו של המשיב כללו פיקוח והדרכה ובמשך כמה זמן טיפל בפציינטים בפועל שזו העבודה שבקשר אליה נטען כי היא מבססת תשתית למיקרוטראומה”, נכתב בפסק הדין.
בית הדין ציין כי עדויות הקולגות והסייעת תמכו דווקא במסקנה כי המשיב עבר מחדר לחדר, בדק, נתן הוראות והמשיך הלאה. אופי עבודה זה, הכולל “קטיעות” רבות של רצף הפעולה הפיזית לצורך הדרכה ומעבר בין חדרים, שולל את היסוד של פעולה מונוטונית ורציפה.
מנח לא נוח אינו מיקרוטראומה
נקודה משמעותית נוספת בפסק הדין נוגעת להבחנה בין “מנח” (Postue) לבין “תנועה”. המומחים הרפואיים בתיק ציינו כי עבודת רופא השיניים כרוכה ב”מנח סטטי לא נוח” או “רכינה קדימה”. בית הדין הארצי חזר על ההלכה הפסוקה כי “כאשר מדובר בתנוחה ולא בתנועה, לא מתקיימת תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה”. אמנם, כניסה ויציאה ממנח עשויות להיחשב כתנועה, אך במקרה דנן לא הוכח רצף מספק של תנועות אלו באופן המבודד מתפקידי הניהול והפיקוח.
בית הדין דחה את טענות המשיב לאפליה מול רופאי שיניים אחרים שהוכרו כנפגעי עבודה, והבהיר כי כל מקרה נבחן לגופו. במקרים אחרים שהוכרו, דובר ברופאים שביצעו את הטיפולים בעצמם באופן רציף, בניגוד למשיב שתפקד כרופא מומחה מפקח המפעיל צוות של רופאי עזר.
המשמעות: ביטול המינוי הרפואי
התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היא ביטול ההכרה, וזאת מבלי להידרש כלל לתוכן חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתיק. בית הדין קבע כי משלא הוכחה התשתית העובדתית הראשונית, לא היה מקום למנות מומחה רפואי מלכתחילה.
“על יסוד הראיות שהונחו בפני בית הדין האזורי, לא ניתן לבודד תנועת גוף המבוצעת ברצף על פני פרקי זמן ידועים ומשמעותיים במהלך עבודתו של המשיב בטיפול בפציינטים או במעברים שביצע”, סיכם השופט סופר. הערעור התקבל ללא צו להוצאות.
