בית המשפט העליון דחה את בקשת מושב אניעם לסלק על הסף ערעור של תושבים בשל איחור בהגשה, וקבע כי המועד נמנה מיום ההחלטה בבקשת הביטול. לצד זאת, חויבו המערערים לבצע המצאה אישית לעשרות משיבים וננזפו על שימוש בטיעונים משפטיים שגויים שתלו ב”תנאי מילואים מורכבים”
בית המשפט העליון, מפי הרשמת מורן יהב, דחה השבוע (ו’) בקשה לסילוק על הסף של ערעור שהגישו בני הזוג מירב ודוד פלד כנגד מושב אניעם ברמת הגולן, רשות מקרקעי ישראל ועשרות תושבים נוספים. ההחלטה נוגעת לסכסוך משפטי מתמשך סביב הקצאת חלקה חקלאית בהרחבה של המושב, הממוקם בצפון הארץ. ההחלטה מחדדת סוגיות פרוצדורליות מהותיות עבור עורכי דין המייצגים בערכאות הערעור, ובפרט את חובת הדיוק בציטוט אסמכתאות משפטיות.
הרקע: דחיית התביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת
תחילתו של ההליך בבית המשפט המחוזי בנצרת, שם דחה השופט הבכיר י’ אברהם בחודש פברואר 2025 את תביעתם של בני הזוג פלד על הסף. פסק הדין המקורי ניתן לאחר שהתובעים לא השיבו לבקשה לסילוק התביעה, ונקבע כי מאחר שזכו כבר במגרש בהרחבה בפטור ממכרז, הם נעדרים זכות עמידה לתבוע הקצאה נוספת.
כאשר ביקשו בני הזוג לבטל את פסק הדין בטענה לנסיבות הקשורות לשירות מילואים (“צו 8”), דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בלשון חריפה, בציינו כי “צו 8 לא יוכל עוד לשמש לתובע תירוץ למחדליו”, וכי המצב בצפון השתנה מאז החלה המלחמה. על החלטות אלו הגישו בני הזוג ערעור לבית המשפט העליון באפריל 2025.
המחלוקת: מתי מתחיל מרוץ הזמנים לערעור?
מושב אניעם, המיוצג בהליך כמשיב המרכזי, עתר לסילוק הערעור בטענה כי הוגש באיחור. לשיטת המושב, המועד האחרון להגשת הערעור חלף ב-22.4.2025 (60 יום ממתן פסק הדין), בעוד הערעור הוגש יומיים לאחר מכן.
הרשמת יהב דחתה עמדה זו והבהירה את המצב המשפטי: כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד (כפי שקרה במחוזי עקב אי-הגשת תגובה), מרוץ הימים להגשת הערעור מתחיל רק מיום המצאת ההחלטה בבקשת הביטול. מאחר שההחלטה בבקשת הביטול ניתנה ב-15.2.2025, הערעור הוגש במועד החוקי.
עם זאת, בית המשפט העליון עמד על כשל פרוצדורלי אחר של המערערים: הודעת הערעור כללה השגה הן על פסק הדין והן על ה”החלטה האחרת” שדחתה את בקשת הביטול. הרשמת הבהירה כי על החלטה בבקשת ביטול לא קיימת זכות ערעור אוטומטית, ולכן הורתה למערערים לתקן את הודעת הערעור כך שתופנה כנגד פסק הדין בלבד עד ליום 21.9.2025.
חובת המצאה אישית ל-40 משיבים
סוגיה מרכזית נוספת שנדונה בהחלטה נוגעת לניסיונם של המערערים לקבל פטור מהמצאת כתב הערעור לעשרות המשיבים הפרטיים (משיבים 6-44), הכוללים תושבים רבים מהמושב ומהסביבה. המערערים טענו כי המושב מייצג את האינטרסים של התושבים וכי קיימים קשיים אובייקטיביים באיתורם, וביקשו לבצע תחליף המצאה באמצעות דואר אלקטרוני ומסרונים.
הרשמת יהב דחתה את הבקשה מכל וכל. נקבע כי לא ניתן לבצע המצאה אלקטרונית של המסמך הראשון בתיק (“הודעת הערעור”) בבית המשפט העליון, וכי חובה לבצע המצאה כדין. “לא הוכח כי ההמצאה למשיבים כרוכה במורכבות מיוחדת העלולה להוביל לסרבול”, נכתב בהחלטה, תוך הפניה לכך שבערכאה הקודמת בנצרת הוצהר כי כתובות הנתבעים ידועות. המערערים נדרשו להמציא את המסמכים לכל המשיבים בתוך 7 ימים.
ביקורת שיפוטית: “תקדימים שאינם קיימים”
בשולי ההחלטה, מתחה הרשמת ביקורת נוקבת על התנהלות המערער. בבקשות קודמות שהוגשו לתיק, הפנה המערער לתקנות ולפסקי דין שאינם קיימים. בתשובתו לבית המשפט, טען המערער כי הטענות השגויות נבעו מ”בקרה שגויה שנובעת בין השאר מהגשת הבקשות תוך כדי שירות מילואים”.
בית המשפט לא קיבל הסבר זה בהבנה. בהחלטה צוטטה פסיקה קודמת המדגישה כי “על הפונים לבית משפט זה… מוטל הנטל לבחון כי התקדימים אליהם הם מפנים… אכן קיימים”. הערה זו מצטרפת לשורת החלטות מהתקופה האחרונה המזהירות מפני שימוש לא מבוקר בכלי מחקר שעלולים להוביל להטעיית בית המשפט.
סופו של דבר, הבקשה לסילוק הערעור נדחתה, אך המערערים נדרשים כעת למסע בירוקרטי של המצאת מסמכים ותיקון כתבי הטענות על מנת שההליך יימשך. לא נפסקו הוצאות בהליך הביניים.
