בית המשפט המחוזי בחיפה הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור יוצאת דופן, שהתמקדה בסוגיה טכנית במיוחד: רווחים בין שורות בסיכומי טענות שהוגשו לבית המשפט. שופט בית המשפט המחוזי, יצחק כהן, דחה באופן מוחלט את בקשתם של בני זוג תובעים, איתמר ונעמי משה, וחיזק בכך את עמדתה של שופטת בית משפט השלום, הדס שכטר ישראלי, לפיה על עורכי הדין להקפיד על כללי עיצוב מסמכים כדי לאפשר קריאה הולמת של טקסטים משפטיים. למרות שבתחילה נדמה כי מדובר בהחלטה פרוצדורלית גרידא, בפסק הדין הסופי נחשפת תפיסה רחבה יותר של בית המשפט, המדגישה את החשיבות של עמידה בנהלים ואת ההיגיון העומד מאחוריהם.
ההליך המשפטי החל בבית משפט השלום בחיפה, כאשר בני הזוג משה תבעו את חברת “מיי בייבי בע”מ” בגין עניין שלא פורט בהחלטה. לאחר שלב שמיעת העדויות, הגיע שלב הסיכומים, שבו כל צד מגיש את טיעוניו המסכמים. בית המשפט הגביל בתחילה את היקף הסיכומים לחמישה עמודים, ולאחר בקשה של התובעים, הוארך היקף זה לשבעה עמודים. אלא שכאשר הוגשו הסיכומים על ידי בא כוחם של בני הזוג משה, עו”ד איתמר דוד משה, קבעה השופטת כי אלו “אינם ניתנים לקריאה באופן ברור” בשל העובדה שנכתבו “בשורות צפופות וכמעט ללא מרווחים”. השופטת שכטר ישראלי הורתה על מחיקתם ודרשה להגישם מחדש, הפעם באופן התואם במדויק את הנחיות מנהל בתי המשפט לעניין עיצוב מסמכים. עורך הדין, בתגובה, הגיש בקשה לעיון חוזר באותה החלטה, שנדחתה על ידי השופטת באותו היום.
בני הזוג משה לא השלימו עם ההחלטה והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בקשה זו, כפי שציין השופט כהן, הוגשה בהיקף נרחב של 61 עמודים, והפכה למסמך המרכזי ששימש לבחינת טענותיהם. טענתם העיקרית הייתה כי המרווח הצפוף בין השורות היה “פער זניח” בלבד, וכי ההחלטה המקורית של השופטת, שכללה גם אפשרות לצד השני (חברת “מיי בייבי”) להגיש סיכומים מתוקנים, פוגעת בזכותם לניהול הוגן ושוויוני של תביעתם. המבקשים אף טענו כי זוהי “הקש ששבר את גב הגמל”, המצטרף להחלטות קודמות שפגעו, לטענתם, בציפיותיהם הסבירות.
השופט יצחק כהן, בפסק הדין המנומק שדחה את הבקשה, התייחס אחת לאחת לטענות שהועלו. ראשית, הוא הבהיר כי בתי המשפט לערעורים אינם נוטים להתערב בעניינים דיוניים, אלא במקרים חריגים במיוחד, ואף קבע כי המקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. לאחר מכן, הוא בחן את הסיכומים המקוריים של המבקשים והגיע למסקנה ברורה: “אין מדובר ב’פער זניח’ במרווח בין השורות, אלא במצב בו שורות הסיכומים צפופות, קשה להבחין במספור הפסקאות, ועל רקע צפיפות השורות קשה מאוד הן לקרוא את הסיכומים והן להבין כראוי את הטענות הנטענות”.
השופט כהן הדגיש נקודה מכרעת שעשויה להציג בפנינו את הרציונל שעמד מאחורי ההחלטה. הוא ציין כי בקשת הערעור עצמה, בת ה-61 עמודים, הוגשה באופן מדויק ובהתאם להנחיות לעיצוב מסמכים. עובדה זו הובילה למסקנה כי “נראה אפוא, שכתבי הסיכומים שהוגשו לבית משפט קמא נערכו כפי שנערכו כדי לנסות ולדחוס מלל אל תוך היקף העמודים הקצוב”. בכך, השופט רומז כי המניע מאחורי העיצוב הבעייתי לא היה תמים או מקרי, אלא ניסיון מכוון לעקוף את מגבלת היקף העמודים שהטיל בית המשפט, ובכך ליצור יתרון לא הוגן על הצד השני.
בהמשך פסק הדין, דחה השופט כהן גם את שאר טענות המבקשים. הוא קבע כי לא היה כל מקום להגיש לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר באותה ההחלטה, שכן בקשות כאלו מיועדות למצבים של שינוי נסיבות ולא לערעור על החלטה קודמת. הוא גם לא מצא פגם בכך שבית המשפט איפשר לצד השני, עורך הדין ג’ירייס עזת פרח, להגיש סיכומים מתוקנים במידה ויהיה צורך בכך. לבסוף, הוא פנה לבא כוח המבקשים בהצעה ברורה: “מוצע לבא כוח המבקשים למקד את טענותיו, לחסוך במלל מיותר ובמלל החוזר על עצמו, ולקיים באופן מדוייק את ההוראות שנקבעו בהודעת מנהל בתי המשפט בדבר צורת מסמך ומבנהו”.
בסיכום ההחלטה, דחה השופט כהן את בקשת הערעור במלואה, הורה למבקשים להגיש את הסיכומים המתוקנים על פי הנחיות בית משפט השלום ואישר כי לא ייפסקו הוצאות משפט לטובת המדינה. הסיבה לכך נוגעת לנסיבות אישיות של עורך הדין, אשר טען כי הוא לוחם המגויס בצו 8. בסופו של דבר, למרות שאף אחת מטענותיהם לא התקבלה, בני הזוג משה קיבלו בחזרה את הערובה שהפקידו. החלטה זו מדגישה כי בתי המשפט רואים במלוא החומרה חוסר הקפדה על נהלים פורמליים, במיוחד כאשר הם פוגעים ביכולת של בית המשפט לנהל הליך משפטי תקין והוגן. במקרה זה, מה שבתחילה נראה כמחלוקת זניחה על רווחים בין שורות, התגלה כמבחן של עקרונות הגינות והקפדה מקצועית.
