בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה את התנגדותה של אלמנה לצוואת חמותה, במסגרתה נושל בעלה המנוח לטובת אחיותיו. השופט ליאור ברינגר קבע כי הטענות בדבר “השפעה בלתי הוגנת” ושנאת המנוחה לחתניה נותרו ללא ביסוס ראייתי, והטיל על המתנגדת הוצאות משפט משמעותיות
פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב חושף סכסוך ירושה מר, שבמרכזו עמדה שאלת תוקפה של צוואה המנשלת את אחד הילדים לטובת אחיותיו. השופט ליאור ברינגר דחה את התנגדותה של כלה – אלמנתו של הבן המנושל – לקיום צוואת חמותה, וקבע כי לא הובאו ראיות מספקות לטענות בדבר אי-כשירות המנוחה או השפעה בלתי הוגנת מצד הזוכות בצוואה. בעקבות דחיית ההתנגדות, חויבה האישה בהוצאות משפט בסך 80,000 שקלים.
הפרשה החלה בינואר 2009, אז ערכה האם המנוחה צוואה המסדירה את חלוקת רכושה. על פי הוראות הצוואה, עיקר הרכוש, ובכלל זה נכס נדל”ן במרכז הארץ, יועבר לשלוש מבנותיה. לבת נוספת הורישה המנוחה סכום של 50 אלף שקלים בלבד, ואילו בנה – בעלה של המתנגדת בתיק זה – לא הוזכר בצוואה ולא הורישו לו דבר.
השתלשלות האירועים קיבלה תפנית טראגית כאשר הבן הלך לעולמו באוקטובר 2018. כשנה לאחר מכן, נפטרה גם האם. עם פטירתה, פנו שלוש הבנות הזוכות, באמצעות עו”ד יניב גיל, בבקשה לקיים את הצוואה. מנגד, אלמנתו של הבן המנוח הגישה התנגדות באמצעות עו”ד אביעד סעאדי-סיוון, בטענה כי הצוואה אינה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה וכי נפלו פגמים מהותיים בעריכתה.
“האדריכלית” והשנאה לחתנים
במוקד ההתנגדות עמדה טענת האלמנה כי חמותה לא הייתה כשירה משפטית במועד החתימה על הצוואה. המתנגדת תיארה מערכת יחסים מורכבת וטענה כי המנוחה הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד אחת הבנות הזוכות. האלמנה כינתה את גיסתה “האדריכלית” של הצוואה, ותיארה אותה כ”אישה מניפולטיבית וערמומית ביותר העובדת במשרד עורכי דין, שעשתה בהוריה כרצונה, ניצלה את מצוקתם ותלותם בה, ושלטה בהם ביד רמה”.
כדי לבסס את טענתה כי נישול בעלה אינו הגיוני, טענה האלמנה כי המנוחה ובעלה המנוח אהבו אותה מאוד, בניגוד ליחסם ליתר החתנים במשפחה. לגרסתה, המנוחה חשה כעס רב כלפי בנותיה ואף התבטאה בפניה כי בגללן היא “רוצה לסיים את חייה”. עוד הוסיפה וטענה כי המנוחה קיללה את שלושת חתניה האחרים ושנאה אותם “שנאת מוות”, ולכן לא ייתכן כי בחרה להוריש את רכושה דווקא לנשותיהם (בנותיה), תוך הדרת הבן ואשתו האהובה.
“לא הוכחה השפעה הוגנת או בלתי הוגנת”
בפסק הדין דחה השופט ברינגר את כל טענות המתנגדת, אחת לאחת, תוך שהוא מותח ביקורת על היעדר התשתית הראייתית. באשר לטענת היעדר הכשירות, ציין השופט כי המתנגדת סירבה למינוי מומחה רפואי שיבחן את מצבה הקוגניטיבי של המנוחה במועד הרלוונטי. יתרה מכך, בחקירתה הנגדית הודתה המתנגדת עצמה כי בשנת 2011 – שנתיים לאחר מועד עריכת הצוואה – חמותה הייתה צלולה וכשירה. הודאה זו שמטה את הקרקע תחת הטענה כי שנתיים קודם לכן המנוחה לא הייתה מסוגלת להבין את טיב הצוואה.
גם הטענה להשפעה בלתי הוגנת נדחתה מכל וכל. השופט קבע כי המתנגדת “לא הוכיחה במאומה השפעה כלשהי של התובעות על האם המנוחה – לא השפעה הוגנת, ולא בלתי הוגנת”. השופט ביסס את קביעתו, בין היתר, על העובדה שהמתנגדת עצמה עבדה בבית חולים וליוותה את חמותה בעת שאושפזה שם. עובדה זו מעידה כי המצווה לא הייתה מבודדת ממשפחתה או נתונה לשליטה בלעדית של הזוכות בצוואה, כפי שניסתה המתנגדת לצייר.
בנוגע למעורבותה של הבת שכונתה “אדריכלית הצוואה”, הסתמך בית המשפט על עדותו של עורך הדין שערך את המסמך. העד הבהיר כי מעורבותה של הבת הסתכמה בשיחת טלפון לתיאום, בה מסרה שהוריה מעוניינים לערוך צוואה, אך היא לא הייתה מעורבת בתוכן המסמך או בתהליך ניסוחו.
“לא התרשמתי לטובה”
בסיכומו של דבר, קבע השופט ברינגר כי גרסתה של המתנגדת אינה אמינה בעיניו. “איני מאמין למתנגדת, לא התרשמתי לטובה מעדותה ולא מצאתי בעדותה גם לא ראשית ראיה להשפעה בלתי הוגנת על מי מהמנוחים”, כתב השופט בפסק הדין.
נוכח הדברים, הורה בית המשפט על קיום הצוואה ככתבה וכלשונה, ודחה את ההתנגדות. בשל התוצאה וההליכים שנוהלו, חויבה המתנגדת לשלם לשלוש התובעות (בנותיה של המנוחה) הוצאות משפט בסך כולל של 80,000 שקלים. הנתבעת הנוספת בתיק יוצגה על ידי עו”ד עינת גריכטר.
