לאחר מאבק משפטי ובירוקרטי שנמשך למעלה מעשור, הוכר לוחם צנחנים משחררי ירושלים כנכה צה"ל רק לאחר מותו. כעת, עומדת אלמנתו בפני מערכה משפטית חדשה ומורכבת, המבקשת לקבוע כי מותו של בעלה, שנגרם כתוצאה מעישון כבד, נובע ישירות מהפוסט-טראומה שבה הוכר. במידה ותתקבל התביעה, היא עשויה להוות תקדים משמעותי בסוגיית הקשר הסיבתי בין נכות נפשית מוכרת לבין פטירה ממחלות הנגרמות כתוצאה מהתנהגות של "ריפוי עצמי".
במרכזו של מאבק משפטי ורגשי מורכב עומדת אלמנתו של לוחם ומפקד, אשר את מלחמותיו האחרונות נלחם לא בשדה הקרב, אלא במסדרונות אגף השיקום של משרד הביטחון. לאחר 56 שנים של סבל נפשי שקט ומופנם, ולאחר מאבק בירוקרטי מייגע של עשר שנים, הוכר הלוחם כנכה צה"ל הסובל מהלם קרב (PTSD), אך ההכרה הגיעה באוגוסט 2024, כמעט שנה לאחר שנפטר. כעת, מתנהל קרב משפטי שני, שאותו מוביל עורך הדין יואב אלמגור, המתמחה בתביעות מול מערכת הביטחון. תביעה זו אינה עוסקת עוד בהכרה בנכותו של הלוחם, אלא בתוצאותיה הסופיות והקטלניות. אלמנתו דורשת ממשרד הביטחון להכיר בה כאלמנת צה"ל, בטענה פורצת דרך אך מבוססת משפטית: העישון הכבד שהוביל למותו לא היה בחירה או הרגל גרידא, אלא סימפטום ישיר של הפוסט-טראומה המוכרת שלו, ולפיכך יש לראות במותו ככזה שאירע עקב שירותו הצבאי. התיק חושף לא רק סיפור אנושי טרגי של לוחם ומשפחתו, אלא גם סוגיות משפטיות עקרוניות הנוגעות לחובת המדינה כלפי לוחמיה, ובפרט לאופן שבו מערכת המשפט מכירה בקשר הסיבתי העקיף שבין פגיעה נפשית להתנהגויות הרסניות המובילות למוות.
סיפורו של הלוחם המנוח הוא סיפורה של הלומה בישראל. הוא התגייס לגולני ב-1958, ולאחר שחרורו שירת כחבלן במילואים ביחידת הנדסה קרבית. הוא לחם בחזיתות הקשות ביותר של מלחמות ישראל: ששת הימים, יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. מלחמות אלו הותירו בו צלקות עמוקות, אך אירוע אחד, מכונן ומצמית, הוא שנחרט בנפשו והפך לגרעין הטראומה שליוותה אותו עד יומו האחרון. כפי שתיאר בתצהיר שהגיש במסגרת תביעתו, במהלך הקרבות על העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים, עמד לצד חברו הטוב, יוסי, כאשר זה נקטל מאש צלפים ירדנית. "לא אשכח את התמונה הקשה והבלתי נשכחת… בה חברי יוסי נהרג… בעודו עומד ממש לידי", כתב. "במהלך השנים המשיכו ללוות אותי החוויות הקשות מאותו יום 'שחור', שאפילו העפילו על כל הקרבות וכל הזיכרונות הקשים כל כך". במשך עשרות שנים, הוא הדחיק את הטראומה, הקים משפחה, עבד וניסה לשדר "עסקים כרגיל". אולם, כפי שקורה לרבים מהלומיי הקרב, עם הגיעו לגיל פרישה והתרופפות מנגנוני ההגנה, שבו אליו מראות הזוועה במלוא עוצמתם.
ההתפרצות המלאה של הפוסט-טראומה החלה בשנת 2013, בעקבות שידורים וכתבות לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. הטריגר הטלוויזיוני פתח סכר של זיכרונות מודחקים. על פי עדותו ועדות אלמנתו, הוא החל להוציא תעודות צבאיות מארגזים, תלה אותן ברחבי הבית, ודיבר ללא הרף על חוויות הקרב. הוא החל לסבול מסיוטי לילה קשים, התקפי חרדה, בכי מתמשך ותסמיני דיכאון קליני. בשלב זה, ולאחר שכנועים רבים, הוא הגיש את תביעתו למשרד הביטחון להכרה כנכה צה"ל. כאן החל החלק השני של המלחמה שלו – המלחמה בבירוקרטיה. משרד הביטחון, בטענה כי דרושים לו עדים להוכחת נוכחותו באירועים שתיאר, עיכב את ההחלטה במשך שנים. הלוחם ניסה לאתר את חבריו ליחידה, אך גילה שרבים מהם כבר נפטרו או היו במצב בריאותי קשה שמנע מהם למסור עדות. העיכוב הזה, שנמשך עשר שנים, הוא נקודה קריטית המעלה שאלות קשות על התנהלות אגף השיקום במקרים של טראומה מושהית (Latent PTSD), שבהם חלוף הזמן מקשה מטבעו על איסוף ראיות.
במהלך אותן שנים של המתנה מורטת עצבים, מצבו הנפשי והפיזי של הלוחם הלך והתדרדר. הוא החל בטיפול נפשי בארגון נט"ל וקיבל טיפול תרופתי, אך לתרופות הפסיכיאטריות היו תופעות לוואי קשות. מומחה בפסיכיאטריה שבדק את עניינו קבע מאוחר יותר כי הטיפול התרופתי, שנועד להקל על הדיכאון, תרם להתפרצותה של הפרעה נפשית נוספת – מאניה דיפרסיה (הפרעה דו-קוטבית). במקביל, כפי שהעידה אלמנתו, הוא הפך למעשן כפייתי, "מדליק סיגריה בסיגריה", תוך הזנחה קשה של בריאותו ותזונתו. בשנת 2023, בטרם זכה לראות את ההכרה שלה ייחל, הוא נפטר. רק שנה לאחר מותו, באוגוסט 2024, ולאחר פניות חוזרות ונשנות של עו"ד אלמגור, התכנסה ועדה רפואית מטעם משרד הביטחון והכירה בו כנכה צה"ל בשיעור נכות של 50%, רטרואקטיבית משנת 2013. הוועדה איחדה את שתי ההפרעות הנפשיות, PTSD והפרעה דו-קוטבית, תחת סעיף נכות אחד, וקבעה כי קיים קשר סיבתי ישיר בין אירועי שירותו הצבאי למצבו הנפשי הקשה.
כאן נכנסת לתמונה התביעה החדשה והעקרונית. עו"ד אלמגור טוען כי משעה שהמדינה הכירה בכך שהלוחם סבל מנכות נפשית קשה עקב שירותו, יש להכיר גם בתוצאותיה של נכות זו. הטענה המשפטית המרכזית היא כי העישון הכבד והכפייתי לא היה הרגל או בחירה מודעת, אלא התנהגות של "טיפול עצמי" (Self-Medication), סימפטום ישיר ומוכר של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. לדברי עו"ד אלמגור, "המחקר הרפואי מצביע על כך שאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות מסוג זה, נוטים לטיפול עצמי, ומגבירים את השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים ממכרים". הטענה גורסת כי הפוסט-טראומה שדדה מהמנוח את המשאבים הנפשיים הנדרשים כדי להפסיק לעשן, גם כשידע שהדבר מזיק לו. לפיכך, קיים קשר סיבתי, גם אם עקיף, בין אירוע הקרב ב-1967 לבין הפטירה ממחלת ריאות עשרות שנים מאוחר יותר. מסלול הקשר הסיבתי הנטען הוא: אירוע טראומטי בשירות -> PTSD מוכר -> עישון כפייתי כסימפטום -> מחלה ומוות.
טענה זו אינה נטענת בחלל ריק. עו"ד אלמגור מציין כי בתי המשפט בישראל כבר קיבלו בעבר טיעונים דומים. בפסקי דין שונים, הכירו ערכאות משפטיות בכך שהתנהגויות הרסניות, כמו עישון אינטנסיבי או התמכרות לחומרים אחרים, אינן מנתקות את הקשר הסיבתי בין הפגיעה המקורית לבין התוצאה הסופית, אלא מהוות חוליה מקשרת בשרשרת. קבלת התביעה הנוכחית על ידי קצין התגמולים במשרד הביטחון תהווה צעד משמעותי, שכן היא תכיר בעמדה זו ברמת המדיניות המנהלית, ואולי תחסוך מאלמנות אחרות במצב דומה את הצורך לפנות לערכאות משפטיות. אם התביעה תתקבל, מעמדו של המנוח ישתנה מ"נכה צה"ל שנפטר" ל"חלל צה"ל", והאלמנה תהיה זכאית לתגמולים חודשיים המוערכים בכ-12,000 שקלים, לצד מעטפת סוציאלית ורפואית רחבה. כפי שמציין עו"ד אלמגור, "יש בכך כדי לפצות ולו במעט על ההקרבה הגדולה של האלמנה לאורך השנים בהם טיפלה בבעלה, ובלי שמשרד הביטחון לוקח אחריות על הפגיעה במלחמות". הקהילה המשפטית תעקוב בעניין רב אחר החלטת משרד הביטחון בתיק זה, שעשוי להשפיע על זכויותיהם של נפגעי מערכת הביטחון ובני משפחותיהם לשנים רבות קדימה.
