בשנים האחרונות, החברה הישראלית, כמו מדינות רבות בעולם, חווה שינויים משמעותיים במבנה המשפחה ובדרכים להבאת ילדים לעולם. התקדמות הטכנולוגיות הרפואיות פתחה פתח לאפשרויות חדשות, אך לעיתים קרובות, קצב החיים וההתפתחויות הטכנולוגיות עולים על יכולתו של המחוקק להסדיר את כל ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך. אחת הסוגיות המורכבות והרגישות נוגעת למעמדם של ילדים שנולדו באמצעות תרומת זרע בהקשר של דיני הירושה. לאחרונה, מקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה הצביע באופן חד על הפער הקיים בין המציאות המשפחתית המשתנה לבין המסגרת החוקית הקיימת.
המקרה המדובר (ת"ע 19419-02-23) עסק בשאלה עקרונית ומרתקת: האם ילד שנולד מתרומת זרע אנונימית יכול להיחשב כיורש על פי דין של בן זוגהּ של אמו, אשר הסכים להליך ההפריה, הכיר בו כבנו ואף רשם אותו במרשם האוכלוסין כצאצא שלו, אך לא היה אביו הביולוגי?
על פי פרטי המקרה, המנוח ואימו של הקטין היו בקשר זוגי ממושך. במהלך חייהם המשותפים, הם חתמו על הסכם זוגיות, מסמך משפטי המוכר כיום במערכת המשפטית בישראל, אשר נועד להסדיר את חובותיהם וזכויותיהם ההדדיות, גם כאשר אין מדובר בנישואין כדת וכדין. אחד הסעיפים המרכזיים בהסכם זה התייחס לרצונה של האם להיכנס להיריון באמצעות תרומת זרע אנונימית, ולהסכמתו המפורשת של המנוח לתמוך בהליך זה ואף להכיר בילד שיוולד כבנו. ואכן, בשנת 2011 נולד בן, אשר קיבל את שמו של אביו של המנוח ורשום במרשם רשות האוכלוסין כבנו של המנוח לכל דבר ועניין.
אולם, מערכת היחסים בין בני הזוג ידעה עליות ומורדות, ובשנת 2012, כשנה לאחר לידת הבן, החל משבר ביניהם שהוביל להליכים משפטיים שונים. אחד הנושאים המרכזיים שנידונו היה חיוב המנוח בתשלום מזונות עבור הקטין והסדרת הקשר בינו לבין הילד. בית המשפט, לאחר שבחן את ההסכם הזוגי ואת הנסיבות, קבע כי על המנוח לשאת בתשלום מזונות עבור הבן, זאת למרות העובדה כי לא היה אביו הביולוגי. ההחלטה התבססה בעיקר על התחייבותו החוזית המפורשת של המנוח, אשר היוותה את הבסיס להבאת הקטין לעולם.
הדרמה המשפטית התחדשה כעשור לאחר מכן, בשנת 2022, עם פטירתו של המנוח. האם, בשם בנה הקטין, הגישה בקשה לצו ירושה, בטענה כי בנה הוא היורש היחידי של המנוח על פי דין. אולם, אחיותיו של המנוח, אשר היו צדדים אחרים בעניין, התנגדו לכך בתוקף. הן עתרו לבית המשפט בבקשה לבטל את צו הירושה ולהוציא צו לקיום צוואה שהותיר אחריו המנוח.
בצוואה, שנערכה בשנת 2018, הוריש המנוח את כל רכושו לאחיותיו באופן בלתי מסויג. יתרה מכך, הוא ציין במפורש כי אינו מוריש דבר לבן, ובצוואה נכתבו מילים ברורות וחד משמעיות: "הבן שרשום על פי משרד הפנים כבני, ל' [שם הקטין] ת.ז. [מספר תעודת הזהות], אינו בני הביולוגי. אין לי קשר משפחתי או קשר נפשי עימו. לא היה קשר בינינו מיום שנפרדתי מאמו, גב' א' [שם האם]. הוא זר לי ומבחינתי איננו בן שלי".
נימוקיהן של האחיות לבקשתן התבססו על הצוואה המפורשת ועל הטענה המשפטית כי הקטין אינו בנו הביולוגי של המנוח ומעולם לא אומץ על ידו באופן חוקי. לפיכך, טענו האחיות, בהתאם להוראות חוק הירושה, הקטין אינו יכול להיחשב כיורש על פי דין.
מנגד, האם טענה בתוקף כי בנה הוא היורש היחידי של המנוח מכוח סעיף 10 לחוק הירושה. סעיף זה הוא אחד הסעיפים המרכזיים בחוק, והוא קובע את זהות היורשים על פי דין במקרה בו המנוח לא הותיר אחריו צוואה. בין היתר, הסעיף מציין כי "ילדי המוריש" הם בין היורשים על פי דין. בנוסף, האם העלתה טענה משפטית נוספת כנגד תוקפה של הצוואה, וטענה כי הצוואה נערכה בשעה שהמנוח סבל מקשיי ראייה משמעותיים ושהיה במצב קוגנטיבי לקוי, אשר עלול היה לפגוע בכשרותו המשפטית לערוך צוואה תקפה.
השופטת שדנה בתיק נדרשה להכריע בשאלות משפטיות מורכבות. לפני שהחלה לדון בטענות הנוגעות לתוקפה של הצוואה, היה עליה לקבוע תחילה שאלה מקדמית ועקרונית: האם לבן יש בכלל מעמד משפטי להתנגד לקיום הצוואה? כלומר, האם הוא נחשב ליורש על פי דין של המנוח, כך שאם הצוואה תיפסל מסיבה כלשהי, הוא יזכה בירושה?
כדי להשיב על שאלה זו, בית המשפט בחן את הוראות חוק הירושה. החוק קובע בצורה ברורה כי בהיעדר צוואה, יורשים את המנוח בין היתר "ילדיו". אולם, החוק עצמו אינו מספק הגדרה מפורטת וסגורה לשאלה מיהו "ילד" לצורך עניין הירושה.
במהלך השנים, בתי המשפט בישראל נדרשו לא אחת לפרש את המונח "ילד" בהקשר של חוק הירושה. הפסיקה העקבית שגובשה קבעה כי המשמעות המקורית של המילה "ילד" בחוק הירושה מתייחסת אך ורק לילד ביולוגי של המוריש. אולם, המחוקק הישראלי הכיר בכך שהגדרה מצומצמת זו עלולה ליצור עוול במקרים מסוימים. בעקבות זאת, בשנת 2012, בוצע תיקון חשוב בחוק הירושה. התיקון קבע באופן מפורש כי גם ילד שאומץ כדין, בהתאם להוראות חוק אימוץ ילדים, יוכר כבנו של המאמץ לצורכי ירושתו על פי דין. תיקון זה הרחיב את מעגל היורשים על פי דין ונתן מענה למצבם של ילדים מאומצים.
יחד עם זאת, למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות, המחוקק הישראלי טרם הסדיר באופן מקיף וברור את מעמדם של ילדים שנולדו כתוצאה מתרומת זרע בהקשר של דיני הירושה. היו ניסיונות והמלצות שונות להסדיר סוגיה זו בחקיקה, אך עד היום, לא חל שינוי מהותי בנושא.
במקרה הנדון בפני בית המשפט בחדרה, השופטת הגיעה למסקנה חד משמעית כי הבן שנולד מתרומת הזרע אינו יכול להיחשב ליורש על פי דין של המנוח. בהתאם לכך, היא קבעה כי בהיעדר מעמד של יורש על פי דין, אין לבן מעמד משפטי להתנגד לקיום הצוואה שהותיר אחריו המנוח.
בפסק דינה, השופטת הדגישה כי קיימת הפרדה ברורה וחשובה בין חיוב במזונות, אשר יכול להיווצר גם בהסכם חוזי בין הצדדים, לבין זכות ירושה על פי דין, אשר כפופה לכללים משפטיים ברורים ונוקשים ואינה ניתנת לגמישות יתר. העובדה שהמנוח הסכים לשאת במזונות הבן ואף שילם אותם במשך שנים, חרף העובדה שלא היה אביו הביולוגי, אינה יוצרת באופן אוטומטי זכות ירושה על פי דין.
יתרה מכך, השופטת דחתה גם את הטענה לפיה יש להכיר בנער כיורש המנוח לאור סממנים אחרים שיכולים ללמד על קיומם של יחסי אב ובן, כגון העובדה שהנער נקרא על שם אביו של המנוח או העובדה שהוא רשום כבנו בתעודת הזהות שלו. השופטת הבהירה כי לרישום במרשם האוכלוסין יש תפקיד סטטוטורי חשוב והוא נועד לשקף את המצב המשפטי והעובדתי הקיים. אולם, במקרה בו הרישום סותר את האמת הביולוגית ואת הדין המהותי – שכן בפועל המנוח מעולם לא הוכר כאבי הקטין בדרכים המשפטיות המקובלות, כגון באמצעות צו הורות פסיקתי או הליך אימוץ – הרי שאין בכוחו של הרישום לבדו ליצור אבהות לצורך עניין הירושה.
בנסיבות אלה, לאחר שבחנה את כל הראיות והטענות שהובאו בפניה, השופטת הורתה על ביטול צו הירושה הזמני שניתן ועל קיום הצוואה שהותיר אחריו המנוח, אשר כאמור הטיבה עם אחיותיו של המנוח. כתוצאה מכך, הבן, באמצעות אמו, חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 10,000 שקלים.
פסק הדין מעורר תהיות ומחדד את הצורך הדחוף בהתאמת החקיקה למציאות החברתית והמשפחתית המשתנה. במבט אישי, ניכר כי ילדים שנולדים באמצעות תרומות זרע עלולים למצוא את עצמם במעין "שטח אפור" משפטי, שכן החוק הנוכחי טרם תוקן או הוסדר באופן מקיף כדי לתת מענה למצבם הייחודי. כתוצאה מכך, הם עלולים שלא להיחשב כיורשים על פי דין של ההורה הלא ביולוגי, אלא אם כן ההורה הביולוגי או הלא ביולוגי ערכו צוואה לטובתם.
עולה כאן שאלה מוסרית ומשפטית נוקבת: האם זהו צדק? האם אין בכך עיוות דין מסוים? במקרה כמו זה, בו אדם הסכים באופן מודע וברור להביא ילד לעולם עם בת זוגו באמצעות תרומת זרע, אף ערך הסכם משפטי המסדיר זאת, רשם את הילד כבנו בתעודת הזהות, שילם עבורו מזונות במשך שנים ואף קרא לו על שם אביו שלו – האם זה סביר שהילד לא יהיה יורשו על פי דין, אלא רק אם ההורה טרח לערוך צוואה מפורשת?
השאלה הופכת מורכבת עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון כי חלק מהזוגות הנשואים אשר מביאים ילד לעולם באמצעות תרומת זרע כלל אינם מיידעים את הילד על נסיבות הלידה. במצב כזה, הילד עלול לגלות את האמת המרה רק במקרה בו ההורה הלא ביולוגי נפטר ולא הותיר אחריו צוואה, ואז יתברר לו באופן פתאומי וטראומטי כי הוא אינו יורש על פי דין.
אין ספק כי בהיעדר תיקון חקיקתי ברור ומקיף באופק הנראה לעין, נדרשת במקרים מעין אלה פסיקה יצירתית של בתי המשפט אשר תוכל לתת מענה הולם לצורך של הילד בהכרה משפטית מלאה ביחסיו עם שני הוריו, גם כאשר אין מדובר בקשר ביולוגי מלא. אולם, עד שהמחוקק או בתי המשפט ימצאו את הדרך להסדיר את הסוגיה באופן מספק, נראה כי הפתרון הפרקטי והבטוח ביותר עבור זוגות המביאים ילדים לעולם באמצעות תרומת זרע הוא לדאוג לעריכת צוואה מפורשת שתבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיהם ולא תותיר אותם במצב של חוסר ודאות משפטית.
חשוב להדגיש כי פסק הדין הנוכחי אינו סוף פסוק, וסביר להניח כי סוגיות דומות ימשיכו להגיע לפתחי בתי המשפט עד שהמחוקק ייתן את דעתו לנושא באופן מפורט ומקיף. עד אז, עורכי דין העוסקים בתחום דיני המשפחה ודיני הירושה צריכים להיות ערים לפסיקה המתפתחת ולייעץ ללקוחותיהם בהתאם, תוך הדגשה על החשיבות שבעריכת צוואה במקרים של הורות לא ביולוגית.
בנוסף, יש מקום לשקול האם הגיעה העת לבחון מחדש את ההגדרה של "ילד" בחוק הירושה בהתאם למציאות המשפחתית המודרנית. האם יש מקום להכיר בהורות חברתית או פסיכולוגית, לצד הורות ביולוגית, לצורך עניין הירושה במקרים מסוימים? זוהי סוגיה מורכבת שדורשת דיון ציבורי ומעורבות של אנשי משפט, אנשי רוח ואנשי מקצוע מתחום מדעי החברה והרפואה.
לסיכום, המקרה הנדון מדגיש את הצורך הדחוף בהתאמת החקיקה בישראל למציאות החברתית והטכנולוגית המתפתחת בתחום המשפחה וההורות. עד שהמחוקק יסדיר את מעמדם של ילדים שנולדו באמצעות תרומת זרע בחוק הירושה, זוגות הורים צריכים להיות מודעים לסיכונים המשפטיים הקיימים ולנקוט באמצעים משפטיים מתאימים, כגון עריכת צוואה, כדי להבטיח את עתידם של ילדיהם.
- הכותבת היא ליבנת גבסי, עורכת דין ומגשרת המתמחה בתחום דיני המשפחה והירושה, בעלת משרד עורכי דין בתל אביב. בעלת תואר ראשון (LL.B) ותואר שני (LL.M) במשפטים, המוסמכת על פי משרד המשפטים והאפוטרופוס הכללי לערוך ייפוי כוח מתמשך
