בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במרכז גזר ברוב דעות על עורך הדין יוסף רפפורט עונש של חודשיים השעיה בפועל, לצד השעיה על תנאי, פיצוי והוצאות, לאחר שהורשע בחמש עבירות משמעת בגין הפצת מכתבים פוגעניים לבעלי דירות בפרויקט פינוי בינוי ביהוד שכבר היו מיוצגים על ידי עורך דין אחר. גזר הדין ניתן באוגוסט 2025 על ידי הרכב שכלל את עינב וינוגרד כאב בית דין, ואת יגאל פריי ואמיר כספי כחברי בית דין.
רפפורט הורשע באיסור שידול לשם השגת עבודה, פגיעה ביחסי חברים, מגע עם אדם מיוצג, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, ופגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין. העבירות בוצעו כאשר הפיץ באוגוסט 2018 מכתב לכלל דיירי פרויקט פינוי בינוי ברחוב מוהליבר ביהוד, למרות שידע שחלקם מיוצגים על ידי עורך הדין אילן גלזר.
במכתב שהופץ לכ-300 דיירים כתב רפפורט: “מי שחותם על ההסכם ונספחיו בעצם מנתק את עצמו מדירתו ומאבד כל שליטה על הדירה… שומר נפשו ירחק מההסכם שקיבלתם”, “ההסכם כנראה לא נבדק על ידי עורך הדין שלכם הוא כלל אינו מתמצא בהסכמים מסוג זה”, ו”בהסכם גרוע כזה עדיין לא טיפלתי”. המכתב כלל הזמנה: “כל מי שרוצה לקבל פרטים לגבי מכתבי זה או בכל עניין אחר מוזמן להתקשר למשרדי”, והדגשה: “משרדי נבחר על ידי קבוצת מדל”ן לאחד המשרדים המובילים בתחום פינוי בינוי”.
בדיון לעונש עמדה ועדת האתיקה הארצית, שיוצגה על ידי עורך הדין כפיר ממון, על הרגישות שבפרויקטי התחדשות עירונית, ועל כך שלא מדובר בשידול של לקוח אחד אלא בתפוצה רחבה ל-300 דיירים. הוועדה הדגישה שמדובר במעשים שגרמו נזק ממשי, כולל בהלה בקרב הדיירים והנזק שנגרם לגלזר שנאלץ להילחם על שמו ופרנסתו. הוועדה עתרה לעונש של תשעה חודשי השעיה בפועל, השעיה על תנאי, פיצוי למתלונן והוצאות.
רפפורט טען לקולא שהוא עורך דין 42 שנה, נעדר כל עבר משמעתי, ושייצג בעבר את הלשכה שנים רבות כתובע בבית הדין המשמעתי בתל אביב. הוא טען כי העונש המבוקש חמור ולא מידתי, וכי מעשיו הם “עבירות טכניות” בלבד, שכן הוא לא הציע לדיירים שירותים משפטיים ולא ידע מי מהם חתום על ההסכם. במהלך הטיעונים חזר רפפורט על כך שכל רצונו היה להציל את “הדיירים המסכנים” מהחוזה הגרוע.
אב בית הדין, עורכת הדין עינב וינוגרד, קבעה בגזר הדין כי פרויקטי פינוי בינוי הם “רווי יצרים” ומתאפיינים בחוסר אמון בין הדיירים ליזם לעורכי הדין. היא ציינה שרפפורט יכול היה לצפות שהמכתב יערער את האמון בין הצדדים בקלות ויגרום נזקים רבים, וזו אף הייתה כוונתו. וינוגרד הדגישה כי רפפורט שלח את המכתב לאחר שידע שלכל הפחות חלק מהדיירים מיוצגים על ידי גלזר, ושנוסח המכתב היה נוקב ומאיים.
בגזר הדין הודגש שהמכתב גרם לפגיעה קשה הן בכבוד מקצוע עריכת הדין באופן כללי, והן פגיעה קונקרטית ביחסים בין חברים. המתלונן גלזר מסר בעדותו כי המכתב הביא לפגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שצבר לאורך השנים, וגרם לטרחה מיותרת לו ולצוות משרדו שנאלצו לבצע “עבודת הסברה” בקרב בעלי הדירות. נציגי הדיירים במתחם תיארו את הפגיעה האישית והחשד שעורר המכתב כלפיהם.
בית הדין ציין כי רפפורט, למרות שהוא עורך דין ותיק וחסר עבר משמעתי, לא לקח אחריות אמיתית על מעשיו בשום שלב. וינוגרד קבעה: “עולה כי עד היום לא מבין את הפסול שבמעשיו ואת חומרתם. התנהלותו בהליך לוותה בצעקות והאשמות שונות כלפי בא כוח הקובלת והרכב בית הדין, באופן שאף הוא לא מכבד”. בית הדין הדגיש שדווקא ממי שעבד כתובע משמעתי היה מצופה כי לא יעבור על דיני האתיקה וינקוט משנה זהירות במעשיו.
עורך הדין יגאל פריי סבר בדעת מיעוט כי יש מקום לענישה חמורה יותר, והציע עונש של שישה חודשי השעיה בפועל במקום חודשיים. פריי הדגיש כי התנהגות ושיח של עורכי דין הם חלק מכבוד המקצוע, וכי התנהלות רפפורט “לא תרמה בלשון המעטה לכבודו של מוסד עריכת הדין”. הוא הפנה לפסיקה שקבעה: “עורך דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו עצמו, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש חמור ומרתיע”.
עורך הדין אמיר כספי, שכתב את הכרעת הדין המפורטת, תחילה סבר שיש מקום לענישה חמורה מזו שקבעה וינוגרד, אך בסופו של דבר הצטרף למסקנותיה. כספי ציין כי העונשים שקבעה וינוגרד מצויים במתחם ההולם ותואמים את הפסיקה, ושיש להחיל את עקרונות תיקון 113 לחוק העונשין גם בהליכים המשמעתיים.
בסופו של דבר הוחלט ברוב דעות לגזור על רפפורט את העונשים הבאים: חודשיים השעיה בפועל שסיפורם יחל מיום 26 באוגוסט 2025, שמונה חודשי השעיה על תנאי לתקופה של שנתיים שלא יורשע בעבירות דומות, פיצוי בסך 5,000 שקלים למתלונן גלזר, והוצאות בסך 5,000 שקלים לוועדת האתיקה הארצית. התשלומים ייעשו תוך 30 יום ממועד גזר הדין.
גזר הדין משקף את חומרת הפגיעה שגרם רפפורט למתלונן ולמקצוע עריכת הדין, תוך שהוא שולל את טענת ההגנה “אמת דיברתי” ומדגיש כי הדרך שבה התבטא רפפורט כלפי עמיתו חרגה מהמותר, גם אם היו פגמים בהסכם כפי שטען.
