בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים זיכה ביום 26 באוגוסט 2025 את עורך הדין רומן דשבסקי מכלל העבירות שיוחסו לו, לאחר שהואשם בהקלטת עורך דין אחר ללא ידיעתו ובשימוש בהקלטה. בית הדין קבע כי ההקלטה בוצעה כלפי בעל דין ולא כלפי עורך דין בכובעו המקצועי, ולכן לא מתקיימים יסודות העבירה.
העניין עסק במקרה שבו דשבסקי ייצג משכיר של נכס ברחוב יד חרוצים בירושלים. המתלונן, עורך הדין גיא רחמים שמש, שכר את הנכס, ובעקבות חוב דמי שכירות הוגשה נגדו תביעה לבית משפט השלום בירושלים בחודש דצמבר 2023.
נסיבות ההקלטה
ביום 7 באפריל 2024 נקבע דיון בתביעה בשעה 10:00 בבוקר. באותו יום הגישה באת כוחו של שמש בקשה לדחיית הדיון בטענה כי המתלונן “חולה קורונה ומצוי בבידוד בביתו”. דשבסקי החליט לבדוק את תוכן אמיתות הבקשה והגיע למשרדו של שמש.
עובדת במשרד המתלונן הודיעה לדשבסקי כי שמש “צפוי להגיע כל רגע, לאסוף תיקים וללכת לדיונים”. דשבסקי המתין במסדרון מחוץ למשרד, ולאחר זמן מה הבחין בשמש מגיע במדי משפט למשרדו. דשבסקי הציג עצמו בפני שמש ושאל אותו “אם הוא לא חולה קורונה”.
דשבסקי הקליט את המפגש עם שמש והגיש את ההקלטות, שכללו שני סרטונים, במצורף לבקשה שהוגשה לבית המשפט למתן פסק דין נגד המתלונן. הקובלת טענה כי בעשותו כן עבר דשבסקי עבירה אתית שעה שהקליט את שמש ללא ידיעתו והסכמתו, וכן בכך שעשה שימוש באותן הקלטות.
הכרעת בית הדין
בהליך העידו שני עדים: המתלונן שמש מטעם הקובלת, ודשבסקי מטעמו. בית הדין, שכלל את השופטים רפי שפירא (אב בית הדין), יובל דנון וצבי נמט, קבע כי עדותו של דשבסקי הייתה “סדורה, מהימנה ומלאה”, בעוד שנפלו קשיים בעדות המתלונן.
בית הדין בחן את הוראות כלל 22 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), הקובע כי “לא יקליט עורך דין שיחה עם לקוחו או עם עורך דין אחר, אלא בידיעתם”. בית הדין קבע כי ההוראה הפשוטה של הכלל דורשת שני תנאים מצטברים: שעורך דין מקליט שיחה עם לקוחו או עם עורך דין אחר, וכן שהדבר נעשה שלא בידיעת הלקוח או עורך הדין האחר.
בית הדין קבע כי במקרה דנן לא התקיים אף לא אחד משני התנאים המצטברים. בפסק הדין, שניתן על ידי השופט שפירא, נכתב: “במקרה דנן מצאנו כי לא התקיים (ובלאו הכי גם לא הוכח) אף לא תנאי משני התנאים המצטברים”.
ההקלטה בוצעה כלפי בעל דין ולא עורך דין
בית הדין קבע כממצא עובדתי מרכזי כי ההקלטה של שמש לא נעשתה בכובעו כעורך דין אלא “באופן מובהק בכובעו כבעל דין”. בית הדין הדגיש כי “אין מחלוקת כי שני הצדדים הרלבנטיים במקרה דנן הם עורכי דין, אך גם הוכח בפנינו בהליך דנן (ולמעשה כך נטען על ידי הקובלת עצמה), כי הגם שהנקבל פעל בכובעו כעורך דין, המתלונן הוקלט אך ורק בכובעו כבעל דין”.
בית הדין הרחיב והסביר את תכלית כלל 22: “תכלית כלל 22 ומטרתו היא לעסוק באיסור הנוגע לעיסוק במקצוע עריכת הדין. תכליתו היא להבטיח שיח מוגן, התנהלות תקינה וקביעת כללים ברורים ומוסכמים, שעה ששני עורכי דין באים במגע ביניהם בקשר ובמסגרת עיסוקם כעורכי דין”.
בית הדין נתן דוגמאות להמחשת הגבולות של הכלל: “אין להלום מצב בו עורך דין מצלם אדם אחר נוהג ומבצע דבר עבירה, אך ההקלטה או השימוש בה יהיה כרוך בביצוע עבירה משמעתית שעה שהתברר שאותו נהג הוא במקרה גם עורך דין”. כמו כן, בית הדין ציין כי לא ניתן לקבל מצב בו עורך דין משכיר דירה לאדם אחר שהוא במקרה עורך דין, אך לא יתאפשר למשכיר לתעד את מגעיו עם השוכר.
בית הדין הפנה לפסיקה קודמת בעניין עורך הדין אסף, שם נקבע: “רק שעה שמדובר בשני צדדים, עורכי דין, בכובעם כבאי כוחם של לקוחותיהם, יחול איסור ההקלטה, שכן רק בפועלם ככאלה חלה תכליתו של החוק ושל האיסור על ביצוע הקלטה”.
המתלונן ידע שהוא מוקלט
בנוסף לקביעה כי ההקלטה לא בוצעה כלפי עורך דין בכובעו המקצועי, קבע בית הדין גם כי שמש ידע באופן פוזיטיבי שהוא מוקלט. לגרסת דשבסקי, הוא החזיק את הטלפון באופן מורם ומכוון כלפי המתלונן, כך שהיה ברור כי הוא מקליט את הדברים. בית הדין קבע כי גרסתו של דשבסקי “פשוטה וברורה” וכי היא “מהימנה”.
מאידך, גרסתו של שמש תוארה על ידי בית הדין כ”גרסה משתנה ומפותלת שלא מצאנו לתת בה אמון”. בית הדין ציין כי בכתב התלונה המקורי שהגיש שמש, הוא עצמו כתב: “עו”ד דשבסקי הגיע ביום 7/4/2024 וארב ליד משרדי… הגיע אלי וצילם אותי והקליט למרות החלטות ועדת האתיקה הארצית כי לעו”ד אסור להקליט”. בית הדין ציין: “כבר בתלונתו מציין המתלונן כי הוא ידע שהוא צולם והוקלט. לא נכתב דבר על כך שזה נעשה בסתר”.
אולם בעדותו בפני בית הדין חלה תפנית בגרסת שמש. כשנשאל האם ידע שהוא מצולם, השיב: “לא ידעתי שאני מצולם ומוקלט. לא נתתי הסכמה שלי לעשות כן. חשבתי שהוא מדבר עם הבוס שלו בטלפון”. בית הדין דחה גרסה זו וקבע כי היא אינה תואמת את שכתב בתלונתו ללשכה.
קביעות נוספות
בית הדין דחה את טענת הקובלת לפיה המילה “בידיעתו” בכלל 22 משמעה גם “בהסכמתו”. בית הדין קבע: “אין בידנו לקבל הדברים. ראשית, לשון הכלל היא ברורה ואין מקום להוסיף עליה את שלא נכתב בה”. בית הדין הסביר כי “ההיגיון שבדבר אף הוא ברור ומובן: באם יודע עורך דין שהוא מוקלט, באפשרותו לבחור להשתתף בשיחה או להימנע מלהשתתף בה”.
בית הדין גם התייחס לנסיבות אירועי אותו יום, וציין כי בעוד ששמש פנה לבית המשפט בבקשה לדחות דיון בשל מצבו הרפואי, הוא “מצא להגיע למשרדו כשהוא לבוש בבגדי עבודה; לקחת, כפי הנראה, מסמכים הקשורים בעבודתו; הלך בצורה חופשית וירד במדרגות ללא כל מגבלה”. בית הדין ציין כי אמנם אין בדברים כדי לקבוע האם נעברה עבירה משמעתית, אך “בוודאי שיש בהן כדי לסייע בקביעת ממצאי מהימנות של העדים”.
זיכוי גם מסעיפי הסל
לאור הזיכוי מהעבירה הספציפית, זיכה בית הדין את דשבסקי גם מהעבירה של שימוש בהקלטה שנעשתה תוך הפרת הכלל, וכן מ”סעיפי הסל” הכלליים הקבועים בחוק לשכת עורכי הדין. בית הדין קבע: “שעה שקיימת הוראה ספציפית ועבירה משמעתית ספציפית, הרי שככלל אין בגין אותן נסיבות מקום לכלול באותה קובלנה אישומים גם על פי סעיפי הסל הקבועים בחוק”.
פסק הדין ניתן ביום 26 באוגוסט 2025 בהעדר הצדדים. הקובלת יוצגה על ידי עורך הדין חנן רובינשטיין, והנקבל יוצג על ידי עורך הדין סימון דונכין.
