בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב הטיל על עורכת הדין סהר מרציאנו עונש של חמישה חודשי השעיה על תנאי למשך 24 חודשים והוצאות בסך 4,000 שקל, לאחר שהורשעה בשלוש עבירות משמעתיות. ההרכב כלל את עורכי הדין ניר פלסר, רחלי רוזן-נקש ודניאל דושניצקי.
מרציאנו הורשעה בשתי עבירות של הפרת החובה לחדול מייצוג כאשר היא עומדת להעיד, ובעבירה נוספת של הפרת החובה להופיע בלבוש הולם במדי משפט. העבירות התרחשו כאשר מרציאנו ייצגה את בעלה בהליך הוצאה לפועל.
בהכרעת הדין שניתנה באפריל 2025 נקבע כי בדיון הראשון בהליך ההוצאה לפועל, כאשר מרציאנו הייתה צפויה להעיד, כונס הנכסים התריע בפני רשם ההוצאה לפועל על הקושי בייצוג במקביל לעדות. לאחר שהרשם העיר על כך מחוץ לפרוטוקול, מרציאנו הצהירה לפרוטוקול כי היא מקבלת את עמדתו ולא תמשיך לייצג את בעלה. בהכרעת הדין נקבע כי עצם הצורך בהתערבות הרשם והכונס מהווה הפרה של כללי האתיקה וחוק לשכת עורכי הדין, גם אם בסופו של דבר היא לא העידה.
בדיון השני בהליך ההוצאה לפועל, מרציאנו גם ייצגה את בעלה וגם העידה מטעמו, ובכך הפרה שוב את הדין. בנוסף, היא הופיעה בלבוש שאינו מדי משפט – מכנסיים קצרים וחולצת בטן – בניגוד לכללי הופעת עורכי דין בפני ערכאות.
ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, שייצגה אותה עורכת הדין יובל פסטרנק, טענה בדיון לעונש כי החומרה בעניינה של מרציאנו נובעת מהחשש להישנות התנהגות דומה. לטענת הוועדה, החשש נשען על שני אדנים: האחד, שמדובר בהחלטה מודעת של מרציאנו להמשיך ולייצג את בעלה אף לאחר שניתנה לה אזהרה מפורשת במסגרת הליך ההוצאה לפועל; והשני, שמרציאנו לא הפנימה את מהות העבירה ואת חומרת התנהלותה, והימנעה מנטילת אחריות אישית.
הוועדה הפנתה לשני פסקי דין רלוונטיים. האחד, מ-2013, שבו עורך דין הורשע בעבירה דומה לאחר שלא התפטר מייצוג על אף שהגיש תצהיר מטעמו, והוטלו עליו שלושה חודשי השעיה על תנאי למשך 12 חודשים וקנס בסך 2,500 שקל. באותו מקרה התחשב בית הדין בכך שהנקבל הפנים את מעשיו, למד את הלקח והביע חרטה כנה. השני, מ-1998, שבו הוטלה אזהרה בלבד על עורך דין שהגיש תצהיר כוזב לתמיכה בטענות מרשיו, בשל עברו הנקי בן 40 שנה והתרשמות בית הדין כי מדובר בטעות בשיקול דעת.
לאור פסיקה זו, ביקשה הוועדה להטיל על מרציאנו חמישה חודשי השעיה על תנאי למשך 24 חודשים וקנס בגובה 4,000 שקל.
מצדה, מרציאנו טענה, באמצעות באי כוחה עורך הדין יוסף ויצמן, כי העבירות בוצעו בקשר עם סכסוך משפחתי אישי ומורכב, בעצימות גבוהה ותוך כאב משפחתי גדול, שגרם לה “לבצע טעויות”. באי כוחה טען כי מרציאנו מביעה התנצלות כנה על מעשיה, וכי היא לוקחת אחריות באופן מלא. עוד נטען כי התלונה כבר גרמה לנזק של ממש במקום עבודתה, בחברת ביטוח, וכי היא החליטה על דעת עצמה שלא תעסוק בהליכי ערעור עד סיום ההליך המשמעתי.
מרציאנו טענה כי להבדיל מהפסיקה שהוגשה, העבירות בענייננו לא נסבו סביב תשואה כספית או קבלת טובת הנאה שלא כדין, אלא סביב עניין משפחתי. היא ביקשה שהעונש יצטמצם למינימום האפשרי – נזיפה בלבד – תוך טענה כי ככל שהענישה תהיה חמורה יותר, הקרע המשפחתי יגבר והיחסים בתוך המשפחה יתערערו יותר.
אולם בדיון עצמו, למרות עצת באי כוחה, מרציאנו לא יכלה לכבוש לשונה. במסגרת דבריה, היא המשיכה להטיל את האחריות על המתלוננת, וחזרה לטעון לגופו של התיק כי לא שימשה בו כבאת כוח ולא התייצבה לדיונים כמייצגת. בנוסף, היא ציינה שבעקבות ההליך המשמעתי “למדה” שלכאורה ניתן בקלות להיחשב כמייצג גם ללא ייפוי כוח. עוד הבהירה כי הלקח שהפיקה הוא שלא לסייע לאיש בעתיד, ולהותיר את ניהול ההליך בידי עורך הדין המייצג את בעלה.
בית הדין קבע כי מקובלת עליו עמדת הקובלת, ודחה את טיעוני מרציאנו. בגזר הדין שניתן על ידי עורך הדין דניאל דושניצקי נקבע כי “בניגוד לאופן שבו באי כוח הנקבלת ניסה לצייר את הדברים, התרשמותי היא כי הנקבלת לא נוטלת ולו במעט אחריות על מעשיה”. עוד נקבע כי “מוסר ההשכל שהנקבלת הפיקה מההליך המשמעתי הינו מצומצם ביותר, ואינו הולם את היקף מעשיה וחומרתם”.
בית הדין הדגיש כי מרציאנו המשיכה “לפעול באותו האופן שבו פעלה עובר להכרעת הדין: האשמת כל הסובבים אותה במעשיה, למעט את האדם היחיד שאכן אחראי לאלו – היא עצמה”. נקבע כי “חיצי ההאשמה שהנקבלת יורה לכל עבר – לרשמי ההוצאה לפועל, לקלדנים או הקלדניות, למתלוננת, לקובלת ואף לעברו של מותב זה – מובילים למסקנה שנדרשת הרתעה של ממש”.
לחובתה של מרציאנו נתן בית הדין דעתו גם לכמות העבירות, לביצוע הנשנה של עבירת הייצוג במקביל למתן עדות על אף האזהרות שניתנו לה בדיון בהליך ההוצאה לפועל, ולכך שבחרה לדחות את הסדר הטיעון שכמעט ונקשרה בו – תוך שיצאה בסערה מאולם בית הדין, ללא אישורו של מותב זה.
עם זאת, בית הדין לא מצא לנכון להטיל על מרציאנו עונש חמור מזה שנתבקש על ידי הקובלת. ההחלטה נשענה על כך שההליך נגע לעניין משפחתי טעון ורווי אמוציות; על כך שמרציאנו זוכתה מחלק מהעבירות שיוחסו לה; על היותה עורכת דין פחות משנה בעת ביצוע המעשים; על האפשרות שהחמרה בענישה תעכיר את יחסיה הזוגיים והמשפחתיים; ועל כך שההליך כבר פגע במעמדה המקצועי במקום עבודתה.
אבי בית הדין, עורך הדין ניר פלסר, הצטרף לחוות הדעת אך סבר כי יש להחמיר בהיבט הכספי. לדבריו, “הגנתה של הנקבלת נשענה על האשמת כל הסובבים אותה במעשיה, למעט את האדם היחיד שאכן אחראי לאלו – היא עצמה”, ולכן מרציאנו ניהלה בפני בית הדין הליך סרק. פלסר הצביע על כך שבמהלך ישיבת ההוכחות החלו הצדדים להציג הסדר טיעון, ללמדך שלאחר ניהול סיכונים ראשוני הבינה מרציאנו כי תתקשה לסתור את התשתית הראייתית.
עורך הדין פלסר ציין כי תוך כדי הצגת הסדר הטיעון, בחרה מרציאנו לעזוב את אולם בית הדין בסערה ללא קבלת רשות ואף מבלי שטרחה לבקש רשות כלשהי. הוא הדגיש כי “הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות”, והציע להטיל על מרציאנו הוצאות בסך 7,000 שקל במקום 4,000 שקל.
פלסר הוסיף כי הפעלתה היעילה של מערכת הדין המשמעתי בלשכת עורכי הדין מצריכה מימון כספי ניכר, הכולל פרקליט ועדת אתיקה, מזכירות, באי כוח קובלת, ושירותי הקלטה ותמלול. עלויות אלה ממומנות מתוך דמי החבר השנתיים של עורכי הדין, ולכן הן מטילות מעמסה כספית לא קטנה על ציבור עורכי הדין.
עורכת הדין רחלי רוזן-נקש הצטרפה לחוות הדעת ולתוצאה האופרטיבית בהיבט הכספי. היא הדגישה כי ההתנצלות של מרציאנו ניתנה מפי באי כוחה שהבין את חשיבות העניין, אולם כאשר ניתנה זכות הדיבור למרציאנו עצמה ולאחר ניסיון של ההרכב לקבל ממנה קבלת אחריות או התנצלות כנה, דבריה לא היו משכנעים ונסבו סביב האינטרסים והמסקנות האישיות שלה ולא סביב ההפרה של כללי האתיקה.
בסופו של דבר הוחלט ברוב דעות להטיל על מרציאנו עונש של חמישה חודשי השעיה על תנאי למשך 24 חודשים שלא תעבור עבירה דומה, והוצאות בסך 4,000 שקל אשר ישולמו לקופת וועד מחוז תל אביב עד ליום 1 בנובמבר 2025. ככל שלא ישולמו במועד, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן גזר הדין ועד למועד הפירעון.
גזר הדין ניתן ביום 16 בספטמבר 2025.
