החוק הישראלי קובע עונשי מאסר ממושכים למי שמגישים תלונות כוזבות על עבירות מין, אך בפועל המערכת הפלילית ממעטת להעמיד לדין. עו”ד אדי אבינועם מסביר כיצד הפיצוי הכספי וטיהור השם עוברים דרך תביעות נזיקין ולשון הרע, ומהי החשיבות הקריטית של עילת סגירת התיק במשטרה.
בשנים האחרונות, לצד העלייה החשובה במודעות למאבק בעבירות מין, ניכרת תופעה של ניצול תלונות כוזבות ככלי בסכסוכי גירושין, נקמות אישיות או ניסיונות סחיטה. עבור מי שמוצא עצמו תחת חקירה בגין עבירה שלא ביצע, מדובר בפגיעה קשה בחירות, בשם הטוב ובקריירה, לעיתים עוד לפני שהוכרעה חפותו.
לדברי עו”ד אדי אבינועם, המצב המשפטי בישראל מציג דואליות מורכבת: בעוד ספר החוקים מחמיר עם מתלונני שווא, מדיניות האכיפה בפועל נחשבת למקלה. “המערכת ממעטת להגיש כתבי אישום נגד מתלוננים שהתברר כי שיקרו”, מציין עו”ד אבינועם, ומסביר כי החשש של הרשויות הוא מהרתעת מתלוננות אמת מלהתלונן על אירועים אמיתיים.
המאסר בחוק מול המציאות בשטח
חוק העונשין מתייחס בחומרה למסירת ידיעה כוזבת (סעיף 243). מי שמוסר למשטרה דיווח שקרי על עבירה מסוג פשע, כמו אונס, חשוף לעונש של עד 5 שנות מאסר. אם התלונה היא על עבירה מסוג עוון, העונש המקסימלי הוא 3 שנים. בנוסף, בדיית ראיות – כמו זיוף התכתבויות – עשויה להוביל ל-5 שנות מאסר נוספות. למרות זאת, הפער בין החוק היבש ליישומו רחב, וכתבי אישום פליליים נגד מתלונני שווא הם מחזה נדיר.
ה”עונש” עובר לכיס: פיצויים של מאות אלפים
בשל ההססנות של המערכת הפלילית, המאבק עובר לזירה האזרחית. גברים שזוכו או שתיקם נסגר בעילה של “היעדר אשמה”, פונים למסלול של תביעות לשון הרע ונזיקין. בתי המשפט האזרחיים מגלים בשנים האחרונות אפס סובלנות לתופעה, ופוסקים לעיתים פיצויים המגיעים למאות אלפי שקלים.
עו”ד אבינועם מדגיש כי הפיצוי הכספי נועד לכסות על הנזק לשם הטוב, עוגמת הנפש, ימי המעצר ואובדן ההשתכרות. מעבר לכסף, פסק דין אזרחי הקובע כי התלונה הייתה שקרית מהווה הצהרה משפטית המטהרת את שמו של האדם. “תביעה כזו היא הדרך היחידה לפעמים להשיג צדק כמעט מוחלט והרתעה אמיתית”, אומר עו”ד אבינועם.
חשיבות עילת הסגירה: “היעדר אשמה”
כדי להצליח בתביעה אזרחית או בהעמדה לדין, יש צורך להוכיח שהתלונה הייתה שקרית במזיד. רוב תיקי עבירות המין נסגרים בעילה של “היעדר ראיות מספיקות” (מצב של מילה מול מילה), מה שמותיר ספק מסוים. לכן, היעד הראשון של ההגנה הוא שינוי עילת הסגירה ל”היעדר אשמה”.
עילה זו היא למעשה תעודת יושר אולטימטיבית, הקובעת כי לא התעורר ספק סביר בחפותו של החשוד והמשטרה השתכנעה כי העבירה כלל לא בוצעה. השגת סגירה כזו דורשת הצגת ראיות מזכות כמו אליבי, איכונים, בדיקות פוליגרף או חשיפת סתירות בעדות.
הוכחת הזדון והשימוש בטכנולוגיה
האתגר המרכזי הוא הוכחת ה”זדון” – הכוונה להרע בידיעה שהתלונה שקרית. החוק מגן על מי שהתלוננה בתום לב גם אם טעתה, ולכן יש צורך לחשוף את המניע: סכסוך משפחתי, רצון לנקום או ניסיון לקבל יתרון משפטי. עו”ד אבינועם מציין כי השימוש באמצעים טכנולוגיים כמו שחזור הודעות וואטסאפ, הקלטות ועדויות צד שלישי, הם הכלים המרכזיים לשבירת גרסאות שקריות והוכחת המניע הזר.
