בקצרה:
- משה דראי, מנהל חדר כושר במתנ"ס אופקים, פרסם פוסט חמור בפייסבוק עם האשמות על ניצול מיני ושחיתות
- בית הדין קבע שהפוסט פורסם אחרי שהמנהל סירב להעלות את שכרו של דראי
- דראי חויב לשלם 75,000 שקל פיצוי – 50,000 למנהל המתנ"ס ו-25,000 למוסד
- תביעה שכנגד שהגיש דראי נדחתה
"שפחות מין במתנ"ס" – פוסט שזעזע את אופקים
ביום חורפי אחד הופיע בפייסבוק פוסט שעורר סערה באופקים. משה דראי, שכיהן כמנהל חדר הכושר במתנ"ס המקומי, פרסם האשמות חמורות תחת הכותרת "שפחות מין במתנ"ס אופקים". הפוסט כלל טענות על ניצול מיני של עובדות, מינויים מפוקפקים, בזבוז כספי ציבור ואפילו זיופים פליליים.
"רכבת הנשים הצעירות והמגויסות חדשות לבקרים במתנ"ס התוסס… כאמור 'שפחות מין'. נשים שניקנו והושתקו באמצעות קידום, שכר גבוה, ומעמד מועדף", כתב דראי. הוא איים לחשוף "תמונות המדברות בעד עצמן", הקלטות ומסמכים, וקרא לתושבי אופקים: "לא ללכת לשום מקום!"
הפוסט הכיל האשמות ספציפיות נגד מנהל המתנ"ס, שי אלקלעי, והאשים אותו בהובלת "מערכת יחסים וכספים שזורמת לידיים עלומות", תוך ציון סכומי עתק, מינוי מקורבים ו"עובדים וירטואליים".
מאבק שכר שהסתיים בפוסט חשיפה
בית הדין לעבודה בבאר שבע חשף את הסיפור האמיתי מאחורי הפוסט. שבועות לפני הפרסום, דראי שלח את תוכן הפוסט כטיוטה לאלקלעי בווטסאפ, והבהיר שהוא "נמנע לפרסם אותו… בינתיים". כשפגישה על העלאת שכר לא הובילה לתוצאה רצויה, שלח דראי הודעה ברורה: "מהיום תקבל מלחמת עולם בלי קווים אדומים".
בית הדין קבע חד-משמעית: "שוכנענו כי הפוסט פורסם בעקבות סירובו של מר אלקלעי להעלות את שכרו של מר דראי, וכי קיים קשר ישיר בין הדברים". הטיוטה שנשלחה מראש חשפה את האמת – הפוסט לא היה זעקה ציבורית אלא אמצעי לחץ.
פרסום ללא בסיס עובדתי
התביעה התמקדה בעוולה של לשון הרע שהכילה האשמות על "שפחות מין", "פילגשים", "עובדים וירטואליים" והעלאות שכר אסטרונומיות. בית הדין קבע שהפוסט מהווה לשון הרע הן כלפי המתנ"ס והן כלפי אלקלעי אישית, למרות שדראי טען שטענותיו לא כוונו אליו באופן אישי.
כשנבדקו טענות דראי במבחן האמת, התמוטטו כל הטענות. "לא הובאה לפנינו כל ראיה להוכחת אמת בפרסום… גם לא ביחס לבכירים אחרים", קבע בית הדין. אפילו הטענה לגבי הזמנת מקרר פיקטיבית התגלתה כמבוססת על תהליך שדראי עצמו יזם.
בניסוח חריג, בית הדין קבע כי "גרסתו של מר דראי לאירועים אינה מהימנה" וכי הוא העלה "אוסף של גרסאות שונות… כולן נמצאו כלא מהימנות ונסתרו בראיות".
"מלחמת עולם" שהסתיימה בתבוסה
נדחתו גם טענות דראי לתום לב ולהגנת "אמת בפרסום". בית הדין קבע שהפרסום נעשה "מתוך רצון לפגוע, לאחר שמנהל המתנ"ס סירב להעלות את שכרו" ושלא נעשה "לאחר בדיקה באמצעות גורמים מוסמכים, אלא כאיום גרידא".
הפיצוי שנקבע: 50,000 שקל לאלקלעי באופן אישי ו-25,000 שקל למרכז התרבות באופקים – סך הכל 75,000 שקל ללא הוכחת נזק.
תביעה שכנגד שנכשלה
דראי לא השלים עם התוצאה והגיש תביעה שכנגד, בטענה שמנהלי המתנ"ס השמיצו אותו בקבוצות ווטסאפ ובישיבות הנהלה. הוא גם טען שלא קיבל תשלומים על ניהול מגרשי ספורט.
אך גם כאן הוא נכשל. בית הדין דחה את התביעה השכנגד באופן גורף וקבע כי "רוב הפרסומים עליהם התבססה התביעה השכנגד הם תגובות מידתיות, לגיטימיות ומתבקשות לפרסום החמור שיזם דראי בעצמו".
לקחים ממקרה האופקים
המקרה מדגיש כמה עקרונות חשובים בנוגע לחשיפת שחיתויות במגזר הציבורי. ראשית, בתי הדין מבחינים בין חשיפה בתום לב לבין שימוש בטענות כאמצעי לחץ אישי. שנית, הפנייה לגורמים מוסמכים לפני הפרסום הפומבי חיונית לזכייה בהגנות החוק.
המקרה גם מדגיש את החשיבות של הוכחות ותיעוד אמין. "אין לי ראיות אבל אני מאמין שזה נכון" אינה גישה שזוכה להגנה משפטית. העובדה שדראי הודה במפורש שהסתמך על שמועות בלבד ערערה באופן משמעותי על אמינותו.
לבסוף, המקרה מראה שגם במגזר הציבורי, שבו השקיפות חשובה במיוחד, יש לפעול בתום לב ולוודא שהביקורת מבוססת על עובדות ולא על מניעים אישיים. הפרסום בדראי לא רק פגע באנשים חפים מפשע אלא גם הביא לתוצאה הפוכה – הוא עצמו נפגע כלכלית ומקצועית בעקבות הפעולה הפזיזה.
