בית המשפט המחוזי מרכז בלוד דחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד ארבעה אתרי תוכן גדולים בישראל – ערוץ 7, שידורי קשת, וואלה תקשורת ופרוגי תקשורת – בגין פרסום פרסומות לבגירים במדורים לקטינים. השופט שמואל בורנשטין קבע שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהפרסומות כוונו בפועל אל קטינים, וחייב את התובעים בהוצאות משפט של 80 אלף שקל.
התביעה הוגשה על ידי הורים לקטינים בטענה שבאתרים הנתבעים פורסמו פרסומות המיועדות לבגירים, בעמודים וערוצים הפונים לילדים ולבני נוער. ההורים טענו שמדובר בהפרה של חוק הגנת הצרכן ותקנות הגנת הצרכן (פרסומות המכוונות לקטינים), הקובעות איסורים על פרסום תכנים רגישים לקטינים, כמו פרסומות לאלכוהול, הימורים, ניתוחים והזרקות אסתטיות, הלוואות, דיאטות קיצוניות ואתרי היכרויות.
לטענת ההורים, שילוב פרסומות מסוג זה באתרים או במדורים שמיועדים לבני נוער וילדים עלול לחשוף קטינים לתכנים מסוכנים ואף להוביל אותם לבצע רכישות או פעולות שאינן תואמות את גילם או את שיקול דעתם.
הנתבעות דחו את הטענות מכל וכל. עורכי הדין ברק קדם ואריאל חיומי ממשרד עורכי הדין ארבוס, קדם, צור, שייצגו את ערוץ 7, טענו כי גם אם יש באתר ערוץ 7 מדורים המיועדים לקטינים, האתר בכללותו פונה לקהל בגיר ולכן אין לראות בפרסומות המופיעות בו ככאלו "המכוונות לקטינים", בוודאי כאשר הקטינים לא יכולים בפועל לצרוך מה שמשווק בפרסומות.
עוד נטען כי הפרסומות מוצגות בשטחי פרסום המופעלים על ידי צדדים שלישיים שלא נתבעו, וכי מדובר במערכות פרסום פרוגרמטיות כמו גוגל או טאבולה המציגות לגולשים פרסומות בהתאם לפרופיל האישי והרגלי הגלישה של כל משתמש, ולא על פי בחירה או בקרה ישירה של בעלי האתר. ממילא אם ההורים של הקטינים עושים שימוש באותו מחשב ובאותו דפדפן ובאותו שם משתמש, יופיעו בעת הגלישה של הקטינים נושאים בהם מתעניינים ההורים.
עוד נטען כי ההורים התרשלו בפיקוח על הרגלי הגלישה של הקטינים, כי הילדים נחשפים לפרסומות דומות בעת שהם צופים בטלוויזיה ובעוברם ברחוב וכי כדי להגיע למדור הילדים יש להיכנס לדף הבית שעשויות להיות בו פרסומות שאינן מיועדות לילדים. יתר על כן, בחקירתה הנגדית בבית המשפט הודתה האם כי ילדיה – שלא שייכים למגזר הדתי – מעולם לא גלשו בערוץ 7, והיא זו שגלשה בערוץ כדי לחפש פרסומות שתוכל לתבוע בגינן.
בדיון שנמשך חודשים ארוכים, בחן בית המשפט שורה ארוכה של ראיות, צילומי מסך ועדויות מומחים. השאלה המרכזית הייתה האם עצם הופעתן של פרסומות באזורים באתר המיועדים לקטינים מהווה בהכרח פרסום "המכוון לקטינים" כמשמעותו בחוק.
השופט שמואל בורנשטין דחה את הבקשה לאישור התביעה הייצוגית, ופסק כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהפרסומות המדוברות כוונו בפועל אל קטינים. לדבריו, עצם העובדה שפרסומת מופיעה במדור המיועד לצעירים אינה מספיקה כדי לקבוע שהיא מכוונת אליהם, במיוחד כשמדובר בפרסום פרוגרמטי שמתבסס על הרגלי הגלישה של המשתמש – קרי ההורים – ולא על תכני העמוד שבו הגולש נמצא.
השופט בורנשטין הוסיף וקבע כי "להורים קיימת אחריות טבעית ומוסרית לחינוך ילדיהם ופיקוח על מעשיהם בשעות הפנאי, ושיטוט באינטרנט כלול בכך", כי ההורים הם מונע הנזק הזול ביותר וכי במקרה שבפנינו האם אישרה בחקירתה בבית המשפט כי לא דאגה להתקין מסנן תכנים במכשירים בהם ילדיה גולשים. ממילא קיימת חוסר הלימה בין טענות ההורים בבית המשפט על חשיפת ילדיהם לתכנים שאינן תואמים להם, לבין דפוס ההתנהגות של ההורים בפיקוח והשגחה על השימוש שילדיהם עושים ברשת האינטרנט.
בסיום ההליך חייב בית המשפט את התובעים בהוצאות משפט בסך כולל של 80 אלף שקל.
עורך הדין ברק קדם, שייצג את ערוץ 7, מסר בתגובה לפסק הדין: "זהו פסק דין תקדימי חשוב, שמשרטט את גבולות האחריות של אתרי תוכן בכל הנוגע לפרסום מקוון. חשוב להבחין בין פרסום פרוגרמטי, שמוצג באופן אוטומטי על פי תחומי עניין אישיים של הגולש, לבין פרסום יזום שמכוון במיוחד לקטינים. ההבחנה הזו קריטית לעבודה התקינה של שוק הפרסום הדיגיטלי והיא מאפשרת לאתרי חדשות לתת שירות בחינם בהתבסס על רווחים מפרסום פרוגרמטי".
