השאיפה להקל על יוקר המחיה של תושבי הפריפריה בישראל מקבלת ביטוי, בין היתר, באמצעות הטבות משמעותיות בתחום התחבורה הציבורית. אחת ההטבות המרכזיות, שעשויה לחסוך מאות שקלים למשקי בית רבים מדי חודש, היא הנחה ניכרת על רכישת מנוי "חופשי חודשי". זכאות זו, המיועדת לאזורים המוגדרים כפריפריה גאוגרפית וחברתית, אמורה להוות משקל נגד לאתגרים הכלכליים והתשתיתיים עמם מתמודדים תושבים אלו. אלא שדרך המלך למימוש הזכות הזו רצופה מכשולים ביורוקרטיים, הגורמים לרבים מהזכאים לוותר מראש, ובפועל, לשלם מחיר יקר יותר על שירות חיוני.
הקושי אינו נובע מחוסר הסכמה על עצם הצורך בהטבה. נהפוך הוא, במשרד התחבורה, הגוף האמון על יישום מדיניות התחבורה במדינה, מכירים היטב בבעייתיות של המנגנון הנוכחי. גורמים במשרד הביעו לאורך הדרך תמיכה ברורה באפשרות של פישוט ההליכים. "תמכנו מלכתחילה באפשרות לטעינת פרופיל הנחה גאוגרפי באמצעות אישור תושבות מהרשות המקומית," כך נמסר בתגובה רשמית מטעם המשרד. הצהרה זו חושפת כי קיימת הבנה עמוקה של הצורך בהסרת חסמים ובהנגשת הזכויות לציבור הרחב, במיוחד כאשר מדובר באוכלוסיות שעבורן כל חיסכון הוא משמעותי.
גם בזירה הפרלמנטרית, הקולות ברורים. ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשותו של חבר הכנסת דוד ביטן, דנה בנושא במסגרת רפורמת "צדק תחבורתי". במהלך ישיבתה האחרונה של הוועדה שעסקה בסוגיה, נשמעה קריאה אחידה וחוצת מפלגות מצד כלל חברי הוועדה להקל על תהליך הוכחת הזכאות. יו"ר הוועדה, ח"כ ביטן, אף הציע פתרונות מעשיים ופשוטים ליישום, כגון הסתפקות באישור תושב מהרשות המקומית הרלוונטית, או אפילו בהצהרה כתובה של הנוסע עצמו. המסר שעלה מהדיון היה חד משמעי: הנוסעים אינם צריכים לעבור מסלול ייסורים ביורוקרטי כדי לממש זכות בסיסית המגיעה להם על פי חוק ועל פי ההיגיון הבריא. חברי הכנסת הדגישו את החשיבות של אמון באזרח ואת הצורך להימנע מהכבדה מיותרת שפוגעת בעיקר בשכבות החלשות ובתושבי הפריפריה.
אז מהו אותו חסם עיקש שמעורר סערה כה גדולה ומונע מציבור שלם ליהנות מזכות בסיסית? מסתבר שהדרך לקבלת ההנחה הנכספת של 50% על מנוי "חופשי חודשי" עוברת דרך מסלול הוכחת מגורים שמעורר תמיהה. הנוסע נדרש להציג לא רק את ספח תעודת הזהות שלו, אלא גם מסמך רשמי נוסף – חשבון מים, חשמל או ארנונה – כדי לאמת את כתובת מגוריו הרשומה. אלא שכאן טמון הקושי המרכזי עבור רבים: במרבית המקרים, במיוחד בדירות שכורות או בקרב צעירים הגרים עם הוריהם, החשבונות הללו כלל אינם רשומים על שם כל הדיירים בנכס, אלא על שם בעל הנכס או ראש המשפחה בלבד. המשמעות המעשית היא שציבור גדול של שוכרי דירות, סטודנטים, וחיילים משוחררים המתגוררים בפריפריה, מוצאים עצמם ללא המסמך הנדרש להוכחת מקום מגוריהם.
כאן נכנס לתמונה הפתרון הביורוקרטי, שהופך את הקערה על פיה והופך את ההטבה לנטל. מי שאינו מחזיק במסמך כזה על שמו, נדרש להמציא תצהיר בפני עורך דין. מהלך זה, שאולי נשמע פשוט על הנייר, כרוך במציאות בהשקעת זמן יקר, בעלות כספית לא מבוטלת שיכולה להגיע למאות שקלים, ובאי-נוחות משמעותית. עבור רבים מתושבי הפריפריה, שעבורם כל שקל חשוב, הוצאה נוספת זו עלולה להפוך את ההנחה כולה ללא כדאית. יתרה מכך, ישנם מצבים בהם הדבר פשוט אינו בר ביצוע, אם בשל קשיי נגישות לשירותי עריכת דין באזורים מרוחקים, ואם בשל מורכבויות משפטיות או אישיות.
התוצאה העגומה של מנגנון זה היא שרבים מהנוסעים הזכאים, לאחר שהם מבינים את סבך הביורוקרטיה הכרוך בכך, פשוט מוותרים על התהליך. הם בוחרים, או נאלצים לבחור, לשלם את המחיר המלא, ובפועל מפסידים את ההנחה המשמעותית המגיעה להם כדין. כל זאת, בשל חסם ביורוקרטי שניתן היה, ואף נדרש היה, להסירו זה מכבר. במשרד התחבורה מודים בכך, גם אם במרומז, ומבהירים כי הדרישה לתצהיר עורך דין נכפתה עליהם, ואינה משקפת את עמדתם המקורית. הסיבה, כפי שהם מציגים זאת, היא דרישה חיצונית שנועדה לשמש "כחלק מאמצעי בקרה למניעת ניצול לרעה".
מול הקונצנזוס ההולך ונבנה, הכולל את משרד התחבורה, חברי כנסת והציבור הרחב, ניצב משרד האוצר כחומה בצורה, מתבצר בעמדתו. בתגובה רשמית מטעם משרד האוצר, בראשותו של השר בצלאל סמוטריץ', נאמר באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "לדעת משרד האוצר, הדרך האפקטיבית היחידה למנוע הונאות בנושא היא באמצעות הצהרת עו"ד. דרישה זו להבנתנו איננה כה מחמירה, והיא מספקת את רמת האמינות הנדרשת עבור קבלת הטבות משמעותיות מאת המדינה".
עמדה זו, כך טוענים המבקרים, חושפת נתק עמוק בין מקבלי ההחלטות במשרד האוצר לבין המציאות היומיומית של אזרחים רבים, ובפרט תושבי הפריפריה. בעוד שהציבור נאלץ להתרוצץ, לבזבז זמן יקר ולשלם מאות שקלים לעורכי דין כדי לקבל הטבה בסיסית המגיעה לו על פי חוק, באוצר רואים בכך הליך "שגרתי" ו"לא מחמיר". גישה זו, לטענת התושבים וגורמים נוספים, הופכת את ציבור הנוסעים כולו לחשוד מראש ברמאות. זוהי הכתמה של ציבור שלם כגנבים בפוטנציה, מעין ענישה קולקטיבית בשל חשש ערטילאי ממקרים בודדים של ניצול לרעה. המציאות מלמדת כי מי שמעוניין לרמות את המערכת, סביר שימצא דרכים יצירתיות לעשות זאת גם עם הדרישה לתצהיר עורך דין. מנגד, הרוב המוחלט של הנוסעים הזכאים, אלו שאינם מחפשים לרמות אלא רק לממש את זכותם, הם הנפגעים העיקריים מהביורוקרטיה המכבידה, ורבים מהם פשוט מוותרים.
למרות העמדה הנוקשה של האוצר, נראה שהלחץ הציבורי והפוליטי מתחיל לתת את אותותיו. במשרד התחבורה מדגישים כעת כי בעקבות הלחצים, הם בוחנים חלופות אפשריות. המטרה, כך מצהירים במשרד, היא למצוא את "האיזון בין הנגשת ההטבות לבין מניעת זיופים והונאות". עוד נמסר כי הם רואים חשיבות עליונה ב"הסרת חסמים ביורוקרטיים". האם מאמצים אלו יבשילו לכדי שינוי ממשי שיקל על תושבי הפריפריה? ימים יגידו. אך דבר אחד ברור: הקרב על הזכות הבסיסית להנחה בתחבורה ציבורית, ללא חסמים מיותרים, רחוק מלהסתיים, והוא חושף פעם נוספת את המתח בין שיקולים תקציביים נוקשים לבין צרכי האזרח והשאיפה לצדק חברתי.
