בבית המשפט העליון
רע”א 3534/23
לפני:
כבוד השופט ד’ מינץ
המבקשת:
ט.ר. הנדסה אזרחית בע”מ
נ ג ד
המשיבה:
איתן חברה לתמ”א 38 בע”מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י’ שבח, סג”נ) מיום 2.3.2023 בת”א 22419-09-22 ות”א 53235-10-22
בשם המבקשת:
עו”ד שחר הררי
החלטה
לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח, סג"נ) מיום 2.3.2023 בת"א 22419-09-22 ות"א 53235-10-22, אשר דחה את בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות ביניים וקיבל את בקשת המשיבה לאישורו.- ברקע להליך, הסכם קומבינציה מיום 12.7.2020 בין המשיבה – יזמית, לבין המבקשת – קבלן ביצוע, לצורך הוצאתו לפועל של פרויקט התחדשות עירונית בתל אביב. אין חולק כי לא הובטחה למבקשת תמורה כספית בגין עבודתה בפרויקט, אלא סוכם כי תקבל שלוש דירות מתוך חמש הדירות הנוספות שאמורות היו להיבנות במסגרת הפרויקט (להלן: דירות התמורה). לאחר שהחל ביצוע הפרויקט נתגלעו מחלוקות שונות בין המבקשת, המשיבה ובעלי הדירות, כאשר ניסיונות לקיים הליך גישור לא צלחו.
- אשר על כן ביום 1.8.2021 הגישה המבקשת תובענה לבית המשפט המחוזי בה היא טענה כי המשיבה מונעת ממנה להביא להשלמת הפרויקט וכי קיימת הסכמה מצד הצדדים להביא לבירור המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט. לצד התובענה הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני המונע חילוט הערבות הבנקאית שהוצאה לטובת המשיבה בסך של 300,000 ש”ח; האוסר על ביצוע דיספוזיציה בדירות התמורה; והמורה למשיבה למסור למבקשת תכניות מעודכנות הנדרשות לצורך השלמת הפרויקט. המשיבה מצדה הביעה הסכמה למינוי בורר, אך התנגדה לבקשה למתן צו מניעה זמני. המשיבה הבהירה כי לשיטתה המבקשת היא זו שהפרה את ההסכם שבין הצדדים, וכי ניסיונותיה להביא לכך שהמבקשת תמלא את התחייבויותיה ותשלים את הפרויקט, כשלו.
- חרף ההסכמה לקיים הליך בוררות, סוגיית זהות הבורר נותרה במחלוקת ובינתיים הסכסוך בין הצדדים החריף. ביום 29.9.2021 אף הודיעה המשיבה למבקשת כי על רקע הפרה יסודית של ההסכמים שבין הצדדים מצד המבקשת, ההסכמים ביניהם מבוטלים ועל המבקשת לסלק את ידה מאתר הפרויקט. יחד עם זאת, ביום 7.11.2021 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר הועלתה על הכתב במכתב הממוען לבעלי הדירות, על פיה תירשם הערת אזהרה לטובת המבקשת לגבי שתיים מדירות התמורה בתנאים מסוימים; כי הצדדים יפעלו במשותף לקדם את הפרויקט; וכי עו”ד עודד גרוס ימונה כבורר (להלן: הבורר) להכרעה בכל המחלוקות שבין הצדדים, “ובלבד שהעבודות תימשכנה בתקופת הבוררות כסדרן” (להלן: הסכמות נובמבר 2021). בשולי המכתב צוין כי מתבקש אישור בעלי הדירות להסכמות אלו, עד ליום 15.11.2021. אין חולק כי בעלי הדירות לא אישרו הסכמות אלה.
- בדיון שהתקיים בתובענה ביום 9.12.2021 חזרו הצדדים על הסכמתם למינוי הבורר להכרעה במחלוקות ביניהם, ובהתאם לבקשתם ניתן להסכמה זו תוקף של פסק דין. בהמשך לכך, ביום 27.12.2021 נחתם הסכם בוררות אשר הסמיך את הבורר להכריע בכל המחלוקות שבין הצדדים, ובכלל זה ליתן סעדים זמניים לרבות צו מניעה זמני, צו עשה זמני, צו הצהרתי זמני ועוד, כמו גם כל סעד אחר (להלן: הסכם הבוררות).
- במסגרת הליך הבוררות הגישו הצדדים לבורר בקשות הדדיות למתן סעדים זמניים שונים, וביום 28.7.2022 ניתנה החלטתו בבקשות אלה. הבורר עמד על הקרע שנפער במערכת היחסים בין הצדדים אשר נמצא כי הוא אינו מאפשר אכיפת שיתוף פעולה ביניהם. נקבע כי על פני הדברים המבקשת אינה יכולה לקיים את התחייבויותיה במועדן, ועל כן קמה למשיבה הזכות להורות על סילוק ידה מהאתר. הובהר כי האחריות להשלמת הפרויקט, לרבות דירות התמורה, מוטלת על המשיבה; כי על המשיבה לרשום הערת אזהרה לטובת המבקשת על שתיים מדירות התמורה תוך התחייבות לרישום הערת אזהרה על הדירה השלישית, בעוד שעל המבקשת לשלם למשיבה בגין החזר הוצאותיה סך של 209,000 ש”ח. כמו כן התקבלה באופן חלקי בקשת המבקשת למתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה בדירות התמורה. לבסוף דחה הבורר את טענת המבקשת באשר לסמכותו ליתן צו המאפשר את סילוק המבקשת מהאתר מאחר שבהסכמות נובמבר 2021 נאמר כי במהלך הליך הבוררות העבודות בפרויקט ימשיכו כסדרן. הבורר ציין כי דעתו נוטה לעמדה שהסכמות נובמבר 2021 לא השתכללו לכדי הסכם מחייב, ועל כן סמכותו יונקת חיותה מהסכם הבוררות בלבד, אשר מגדיר אותה באופן רחב.
- המשיבה הגישה בקשה לאישור הפסק בבית המשפט המחוזי. המבקשת מנגד הגישה בקשה לביטולו בטענה כי מתקיימות במקרה זה עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(1), 24(3), 24(4) ו-24(5) לחוק הבוררות, התשכ”ח-1968. תחילה אף נטען כי אין מדובר ב”פסק בוררות” אשר ניתן לאשרו, כי אם בהחלטת ביניים, אולם בהמשך חזרה בה המבקשת מטענה זו.
- ביום 2.3.2023 אושר הפסק. נקבע כי בהינתן הסמכות רחבת ההיקף שהעניקו הצדדים לבורר, אין מקום לטענה כי הוא לא היה מוסמך להורות על סילוק המבקשת מאתר הפרויקט. הובהר כי אף בהתעלם מקביעת הבורר כי הסכמות נובמבר 2021 לא השתכללו לכדי הסכם מחייב, הרי שהעובדה שצוין כי “העבודות תימשכנה בתקופת הבוררות כסדרן” אין בה כדי להמעיט מסמכויות הבורר. דברים אלה רק נועדו להבהיר כי עצם ניהול הבוררות לא יצדיק הפסקת העבודות, וזאת עד להכרעה במחלוקות. כמו כן נדחתה הטענה כי לא היה בסמכות הבורר להורות על החזר הוצאות המשיבה כפי שפסק.
- מכאן לבקשה שלפנַי בה נטען כי קביעת הבורר שהסכמות נובמבר 2021 לא השתכללו לכדי הסכם מחייב שומטת את הקרקע מתחת לבסיס מינוי הבורר. בית המשפט המחוזי צריך היה לקבוע כי הסכמות נובמבר 2021 אכן השתכללו לכדי הסכם מחייב, כאשר משמעות הדבר היא כי הבורר חרג מסמכותו בקבעו כי על המבקשת לסלק ידה מאתר הפרויקט, שכן באותן הסכמות נקבע כי מינויו כפוף להימשכות העבודות בפרויקט. כמו כן, בהסכמות נובמבר 2021 התחייבה המשיבה לרשום הערות אזהרה על שתיים מדירות התמורה ללא תנאי, ועל כן לא היה מקום לחייב את המבקשת בתשלום כלשהו. העובדה שבית המשפט המחוזי הניח רק לצורך הכרעה בסוגיית סמכות הבורר כי הסכמות נובמבר 2021 השתכללו לכדי הסכם מחייב, אך לא עשה כן לצורך סוגיית רישום הערת האזהרה, מהווה עיוות דין. כמו כן לא היה מקום ליתן למשיבה סעד של השבת הוצאותיה בגין רישום הערת האזהרה בסך של כ-209,000 ש”ח, שעה שמדובר בסעד כספי אשר כלל לא נתבע על ידה ולמבקשת לא ניתנה הזדמנות לטעון לגביו. הבורר גם לא נימק מדוע לא ניתן לקזז סכום כספי זה במסגרת ההתחשבנות הכללית. על כך הוסיפה המבקשת כי הבורר לא נתן הוראות שיש בהן כדי לוודא שהבניה תמשיך כסדרה.
- דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה משפטית עקרונית או ציבורית בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ראו למשל מיני רבים לאחרונה: רע”א 3139/23 צנברי בע”מ נ’ פלטרין של מלך, פסקה 9 (11.5.2023); רע”א 4914/22 שפירא נ’ קיבוץ עינת אגודה שיתופית חקלאית בע”מ, פסקה 6 (11.5.2023); רע”א 1408/23 א.ד.א תמיר יזמות ובניה בע”מ נ’ שתית בע”מ, פסקה 6 (9.5.2023)). הבקשה שלפנַי אינה עומדת באמות מידה מחמירות אלו. אין לקבל את טענת המבקשת לפיה פסק הביניים גרם לה לעיוות דין. גם אין לקבל את ניסיונה של המבקשת לעטות על בקשתה אצטלה עקרונית, בטענה כי הבקשה מעוררת סוגיה כללית בדבר “מעמדה של בוררות כאשר הבורר שומט את הקרקע תחת ההסכם שהביא למינויו”.
- הכרעת הבורר במקרה זה איננה מעוררת כל סוגיה במישור הסמכות, בוודאי לא שאלה עקרונית. סמכותו הרחבה של הבורר קיבלה ביטוי ברור, מפורש וחד-משמעי בהסכם הבוררות אשר בו הוסמך “להכריע בכל המחלוקות” שבין הצדדים, וליתן מגוון רחב של סעדים זמניים כמו גם “כל סעד אחר אשר הבורר יחליט ליתן לפי שיקול דעתו”. טענת המבקשת כי סמכות הבורר הייתה מצומצמת יותר נוכח הסכמות נובמבר 2021, המפורטות במכתב שנשלח מהצדדים לבעלי הדירות, איננה יכולה להתקבל. אף אם היה מדובר בהסכמות שהשתכללו לכדי הסכם מחייב, כפי שציין בית המשפט המחוזי, העובדה שהצדדים הסכימו כי במהלך תקופת הבוררות “העבודות תימשכנה… כסדרן” אין משמעותה גריעה מסמכות הבורר להורות אחרת, כי אם הבהרה שנועדה לוודא שמי מהצדדים לא יפרש את עצם קיום הבוררות ככזה המצדיק הפסקת העבודות. הא ותוּ לא. מה גם, ברור לחלוטין שהסכם הבוררות שנחתם כחודש וחצי לאחר הסכמות נובמבר 2021 קובע את גבולות סמכות הבורר ובכלל זה לתת צו זמני, ולא הסכמות נובמבר 2021.
- מעבר לכך, גם לא מצאתי ממש בטענות בקשר לפסיקת הוצאות המשיבה בגין רישום הערות האזהרה. טענת המבקשת כי מדובר בסעד אשר לא נתבע וכי לא ניתנה לה הזדמנות לטעון לגביו, מוקשית מאוד. לא רק שכפי שציין בית המשפט המחוזי, מדובר בסעד אשר קיבל ביטוי מפורש כבר בכתב התביעה שהגישה המשיבה לבורר (פסקה 32 לכתב התביעה); אלא שהמשיבה חזרה על דרישתה לקבלת החזר הוצאותיה בתמורה לרישום הערות האזהרה באופן מפורש ומפורט בהודעה מטעמה מיום 7.6.2022; והמבקשת אף העלתה טענותיה בקשר לכך בהודעה מטעמה מאותו היום (פסקה 18). בנסיבות אלו, אין כל מקום לטענה זו.
הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ג באייר התשפ"ג (14.5.2023).
