בית משפט השלום בראשון לציון
ת”א 33871-05-18 נציגות הבית אשר ברחוב שמריהו לוין 14 ראשל”צ ואח’ נ’ שתית בע”מ ואח’
לפני
כבוד השופטת כרמית בן אליעזר
תובעת ונתבעת שכנגד
נציגות הבית אשר ברחוב שמריהו לוין 14 ראשל”צ
ע”י ב”כ עוה”ד מעיין תהל כהן
נגד
נתבעת ותובעת שכנגד
שתית בע”מ
ע”י ב”כ עוה”ד נורי קונפורטי ועוה”ד יוסף אשר
פסק דין
- התובעת (והנתבעת שכנגד) היא נציגות הבית ברחוב שמריהו לוין 14 ראשון לציון. הנתבעת (והתובעת שכנגד) היא חברה קבלנית לבניה ויזמות. הנתבעת ביצעה פרוייקט תמא 38 בבניין בו מתגוררים דיירי התובעת, בהתאם להסכם שנחתם ביום 14.6.2012 בין דיירי הבניין לבין הנתבעת (להלן: ההסכם), במסגרתו, תמורת מכירת זכויות הדיירים בגג והקניית זכויות הבנייה לבניית דירות חדשות, התחייבה הנתבעת לבצע עבודות כמפורט בהסכם ובמפרט שצורף לו, לרבות ביצוע עבודות שיפוץ וחיזוק הבניין והתקנת מעלית.
בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים, לא ביצעה את כלל העבודות להן התחייבה, כי חלק מן העבודות בוצעו שלא בהתאם להסכם ולתקנים הנדרשים, וכי נפלו בעבודות ליקויים רבים. לפיכך, עתרה התובעת למתן צו עשה לביצוע ההשלמות והתיקונים הנדרשים וכן לסעד כספי בגין הוצאות שנדרשה התובעת להוציא ופיצוי מוסכם בגין איחור נטען במסירה.
הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, בה עתרה לחיוב התובעת בפיצוי מוסכם בגין הפרות נטענות של ההסכם, וכן לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, לרבות פגיעה בשמה הטוב.
- בדיון שהתקיים ביום 16.12.2018 ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים לפיהן ימונה מומחה מטעם בית המשפט והנתבעת תבצע את העבודות והתיקונים בהתאם לחוות דעתו.
בהמשך, בהחלטה מיום 3.1.2019, מונה כמומחה מטעם בית המשפט, המהנדס דן אורמן, אשר מסר את חוות דעתו. מאז ניתנה חוות דעת המומחה, התקיימו מספר סבבים של תיקונים ועבודות אותם ביצעה הנתבעת, ולאחריהם נתן המומחה חוות דעת משלימות.
- ייאמר מייד, כי לצערי נמשכו ההליכים בתיק זה זמן רב, בעיקר בשל התנהלות הצדדים, באופן שאינו עומד ביחס סביר למורכבות התיק והיקפו. בפסק דין זה, אדרש רק ככל הנחוץ לטענותיהם ההדדיות של הצדדים, וייאמר מייד, כי ברבות מטענות הצדדים לא מצאתי ממש ולפיכך לא מצאתי להידרש באופן מפורש ומפורט לכל אחת ואחת מהן.
דיון והכרעה – התביעה העיקרית
תיקון הליקויים, החוסרים ואי ההתאמות
- כאמור, בכל הנוגע לתיקון הליקויים, כמו גם לטענות התובעת כי הנתבעת לא עמדה במלוא התחייבויותיה על פי ההסכם, ניתנה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. אין צריך לומר, כי בכגון דא ייטה בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של המומחה שמינה מטעמו, והדברים נכונים ביתר שאת שעה שהמומחה בענייננו ביקר בבניין מספר רב של פעמים ונתן מספר חוות דעת משלימות, וכן השיב לשאלות ההבהרה שהפנו אליו הצדדים, וכל זאת עשה בצורה מפורטת, מקצועית ויסודית, תוך העזרות בבדיקות ובעלי מקצוע נוספים כפי שמצא לנכון, וכאשר חוות דעתו מבוססת על עניינים שהם בתחום מומחיותו המובהקת ואין לבית המשפט כל ידיעה והבנה בהם.
- על אף שנחקר ארוכות ע”י ב”כ הצדדים שניהם, במרבית העניינים לא מצא המומחה לשנות את חוות דעתו או לסטות ממנה, ואף אני לא מצאתי עילה ובסיס מוצדק לסטות ממסקנות המומחה, אלא במספר עניינים נקודתיים אותם אפרט להלן.
- עוד אציין, כי מכיוון שבכתב התביעה עתרה התובעת בהקשר של תיקון הליקויים למתן צו עשה בלבד, ולא לסעד כספי (ואף האגרה שולמה בהתאם), ובהעדר הסכמה לכך מטעם הנתבעת, לא מצאתי כי ניתן להעניק לתובעת סעד כספי בגין עלות תיקון הליקויים אלא שיש ליתן צו עשה לביצוע התיקונים בהתאם לחוות דעת המומחה, על השלמותיהן ולרבות ההוראות הנוספות שניתנו במענה לשאלות ההבהרה.
- להלן אפרט בקצרה את העניינים בהם מצאתי לסטות מקביעות המומחה בחוות דעתו.
- בסעיף 7.21 לחוות דעתו האחרונה של המומחה מיום 29.3.2023 התייחס המומחה לליקוי שעניינו ביצוע לא תקני של צנרת המים (אליו התייחס גם בחוות דעת קודמות).
במהלך חקירתו הנגדית של המומחה ומעיון ברצף חוות הדעת שניתנו בתיק עולה, כי הנתבעת ביצעה מחדש כיסוי של הצנרת, אולם התברר כי טרם ביצוע הכיסוי לא נבדק האם אכן תוקנו הליקויים בצנרת והאם הותקנה הצנרת מחדש באופן תקין ומסודר כפי שנקבע בחוות דעת קודמות שניתנו ע”י המומחה (ראו עמ’ 19-21 לפרוטוקול).
לאור האמור אני קובעת, כי על הנתבעת לבצע את התיקונים הנדרשים בצנרת, בהתאם לסעיף 8.20 לחוות דעתו המקורית של המומחה מיום 12.8.2019.
- בסעיף 7.34 לחוות דעתו האחרונה של המומחה התייחס המומחה לקיומן של “קפיצות” בין ריצוף פנים וחוץ בשיעור העולה על התקן עם שיפועים. בחקירתו הנגדית של המומחה עלה כי אף שהתייחס בהקשר זה רק ליציאה המזרחית, הרי שיש לבצע תיקון כנדרש גם ביציאה המערבית (עמ’ 23 ש’ 26 עד עמ’ 24 ש’ 6).
לפיכך ולמען הסר ספק אני קובעת כי תיקון הקפיצות בין ריצוף פנים וחוץ צריך להתבצע גם ביציאה המערבית.
- בסעיף 7.58 לחוות דעתו האחרונה התייחס המומחה לתיקונים הנדרשים באיזור מאגר המים וחדר המשאבות. במהלך חקירתו הנגדית ע”י ב”כ הנתבעת התברר, כי חלק מן התיקונים הנדרשים בחדר המשאבות קשורים לליקויים שעניינם העדר תחזוקה נאותה ולא ליקויים באחריות הקבלן. המומחה אמד את שווי הליקויים באחריות הקבלן בסך 48,000 ₪ מתוך 60,000 ₪, אולם מכל מקום משעה שהסעד שניתן לתובעת הוא סעד של צו עשה, אני קובעת כי על הנתבעת לבצע רק את התיקונים הקשורים לליקויים שבאחריותה.
- בסעיף 6.1.4 לחוות דעתו האחרונה התייחס המומחה לנושא הריצוף והחיפוי בלובי הבניין, כאשר על פי הטענה התחייבה הנתבעת לבצע חיפוי בשיש ובפועל ביצעה חיפוי בגרניט פורצלן. המומחה ראה לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין הפער בין עלות ביצוע החיפוי בשיש לבין עלות החיפוי בגרניט פורצלן. לא מצאתי כי התובעת זכאית לסעד זה.
ראשית, כאמור, התביעה הוגשה כתביעה למתן צו עשה ולא כתביעה כספית. בחוות דעתו ובעדותו הבהיר המומחה כי למעשה בשל עוביו ובהתחשב במידות המסדרון בלובי, חיפוי בשיש היה לא מעשי ולא מתאים, ולפיכך, בהתאמה, היה מקום להורות על ביצוע בקירוב, ואין מקום למתן סעד כספי. על כך יש להוסיף, כי במהלך חקירתו הנגדית אישר נציג התובעת כי ביצוע החיפוי בגרניט פורצלן נעשה על דעתו (עמ’ 35 לפרוטוקול, ש’ 30-36).
לפיכך לא מצאתי כי התובעת זכאית לסעד בגין סוגייה זו.
- המומחה הוסיף והתייחס בחוות דעתו לטענות נוספות שהעלתה התובעת ביחס לאי קיום התחייבויות הנתבעת בהתאם להסכם, ומאחר שמדובר בסוגיות הטעונות הכרעה עובדתית ומשפטית בדבר הסכמות הצדדים, הותיר אותן להכרעת בית המשפט.
שלוש הסוגיות העיקריות שעלו בהקשר זה הן סוגיית חיפוי קירות החוץ של הבניין (באבן או בשליכט צבעוני), סוגיית ריצוף שביל הגישה (בגרנוליט או באבן משתלבת) וסוגיית מוטות האלומיניום (מסתורי הכביסה).
אין מחלוקת בין הצדדים, כי בעניינים אלו לא ביצעה הנתבעת את התחייבויותיה המקוריות (לחיפוי הבניין באבן ולריצוף שביל הגישה בגרנוליט), אלא שהנתבעת טענה כי במהלך ההתקשרות הסכימו הצדדים על שינוי רכיבים אלו, כאשר במקביל הסכימה הנתבעת ליטול על עצמה עבודות נוספות (ראו סעיפים 12-18 לתצהירו של מר פרנקו).
בעניין זה מצאתי כי הנתבעת הוכיחה במאזן ההסתברויות כי אכן תוכן הסכמות הצדדים שונה. ראשית, משעה שמר פרנקו לא נחקר בחקירה נגדית (תהא הסיבה לכך אשר תהא) תצהירו לא נסתר. מעבר לכך, הגישה הנתבעת את התכנית נספח ט”ז בתיק המוצגים מטעמה, שהוגשה לאישור הגורמים המוסמכים בשנת 2017 (להלן בסעיף זה: התכנית). בעדותו לפניי התבקש המומחה לבדוק את פרטי התכנית ואישר לפניי, כי תכנית זו (אליה התייחס כתכנית AS MADE) תואמת – בכל הנוגע לסוגיית חיפוי קירות החוץ של הבניין וריצוף שביל הגישה – את המצב בפועל. דהיינו, כי מפורט בה כי חיפוי קירות הבניין יהיה בחלקו (הקטן) באבן וברובו בשליכט צבעוני וכי ריצוף שביל הגישה יהיה באבן משתלבת. אין חולק, כי תכנית זו חתומה ע”י מי שהייתה בשעתו באת כוח הדיירים – עו”ד טוני שלם, כך שחזקה היא שהשינויים נעשו בהסכמתה ועל דעתה כנציגת הדיירים. חזקה זו לא נסתרה משעה שהתובעת בחרה להסתפק בעדותו היחידה של מר וינטראוב ולא לזמן את עו”ד שלם או מי מדיירי הבניין. בתצהירו הסביר מר פרנקו את הרקע לשינויים אלו, אשר אף המומחה מצא אותם כסבירים בהתחשב בעלויות הפרויקט ושולי הרווח ממנו, וכן באופי הבניין ונתוניו.
בהקשר זה אציין כי השאלה אם התכנית אושרה ע”י רשויות התכנון כפי שהיא אינה מעלה ואינה מורידה שעה שנדרשתי לתכנית ולחתימת ב”כ הדיירים עליה רק בהקשר החוזי של סוגיית הסכמת הדיירים לשינויים שבוצעו, כפי שהם מוצאים ביטוי בתכנית. עוד אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות התובעת כי על פי ההסכם כל שינוי חייב להיעשות בחתימת הנציגות. אכן, נדרש על פי ההסכם כי התכניות יועברו לעיון הנציגות (סעיף 4.13 להסכם) ועוד הוסכם, כי כל שינוי ייעשה בכתב ובחתימת הצדדים (סעיף 17.2). אלא, שכפי שהערתי לעיל, משעה שב”כ הדיירים חתמה על התכנית חזקה שעשתה כן לאחר שהתכנית הועברה על הנציגות ובשם הדיירים אותם ייצגה. חזקה זו לא נסתרה.
על כך יש להוסיף, כי בחודש אוגוסט 2016 ערכו הצדדים רשימה של ליקויים והתאמות אותן יש לבצע, ואין בה זכר לדרישה להחליף את חיפוי קירות החוץ או את ריצוף שביל הגישה. נציג התובעת, אשר התגלה במהלך ההליך כמי שמקפיד עם הנתבעת באופן דווקני על קוצו של יוד, לא נתן, במהלך חקירתו הנגדית, הסבר מניח את הדעת לחוסר זה, אף כי מדובר בדברים הניכרים לעין (ראו עמ’ 32 לפרוטוקול, ש’ 15 ואילך), כך שאף בעובדה זו יש כדי לחזק את טענת הנתבעת, כי הייתה הסכמה למעשה לשינוי שנעשה בשני הקשרים אלו.
במצב דברים זה אני קובעת, כי הוכח במאזן ההסתברויות כי השינויים שנעשו בכל הנוגע לחיפוי קירות החוץ ולריצוף שביל הגישה נעשו על דעת הדיירים, ולפיכך אין מקום לחייב את הנתבעת לבצע את ההתאמות כפי שדרשה התובעת.
בכל הנוגע למסתורי הכביסה (מוטות האלומיניום) קבע המומחה כי המצב בפועל, למצער ביחס לחזית המערבית, אינו תואם את התכנית. הנתבעת טענה, כי לא זכתה לשיתוף פעולה מן הדיירים בהקשר זה, אולם הטענה לא הוכחה משלא זומנו עדים רלוונטיים ואף לא פורט כלל ביחס לאילו דיירים מדובר. לפיכך אני קובעת כי על הנתבעת לבצע את העבודות הנדרשות בהקשר זה על מנת להתאים את המצב בפועל לתכנית.
- כאמור הצדדים העלו טענות רבות נוספות ביחס לחוות הדעת אך ברובן לא מצאתי ממש, ואין צורך להידרש אליהן אחת לאחת, וזאת מאחר וביחס לכל אחד ואחד מן העניינים שהועלו ע”י הצדדים השיב המומחה בצורה עניינית ומפורטת אשר הניחה את דעתי ולפיכך לא מצאתי כי יש מקום לסטות מחוות הדעת.
חיובים כספיים להם עתרה התובעת
- התובעת עתרה לחיוב הנתבעת בהוצאות מים וחשמל שהוצאו במהלך תקופת העבודות ואשר בהן היה על הנתבעת לשאת.
יצויין, כי על פי ההסכם התחייבה הנתבעת להתקין מוני חשמל ומים נפרדים ולשלם את הצריכה על פי הם (סעיף 4.16 להסכם).
הנתבעת טענה בהקשר זה, בין השאר, כי שילמה לדיירים סכומים העולים על סכום זה, אלא לא מצאתי כי הוכח במידה הנדרשת כי תשלומים לדיירים אלו או אחרים, ככל שבוצעו, רלוונטיים לצריכת החשמל והמים וניתנים לקיזוז למול הוצאותיהם.
בחוות דעתו, קבע המומחה כי התחשיב שערך ועד הבית לעניין צריכת המים סביר, ובהתבסס עליו קבע כי על הקבלן לשאת בעלות צריכת המים בסך 25,050 ₪ (סעיף 8.20 לחוות דעתו האחרונה). ביחס לצריכת החשמל מצא המומחה להעמיד את שיעור ההחזר על 50% (סעיף 8.24 לחוות דעתו האחרונה).
- לאור האמור אני מקבלת את התביעה ברכיב זה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 25,050 ₪ בגין צריכת המים ו-250 ₪ בגין צריכת החשמל.
איחור במסירה
- התובעת עתרה לחיוב הנתבעת בפיצוי המוסכם בסך 200,000 ₪ בשל איחור נטען במסירת העבודות.
בהקשר זה לא מצאתי כי עלה בידי התובעת לעמוד בנטל להוכיח כי הבניין נמסר באיחור.
בתצהיר עדותו הראשית, הסביר מר פרנקו כי חלו עיכובים שונים בקבלת היתר בנייה ותחילת ביצוע העבודות, בין היתר לאור התנגדות חלק מהדיירים והצורך בניהול הליכים משפטיים נגדם ובשל החלטות שהתקבלו בהליכים אלו. לפיכך, כך טענה הנתבעת, ביום 5.3.2014 התקיימה ישיבה בין באות כוח הצדדים דאז, במסגרתה הוסכם כי תקופת העבודות תעמוד על 26 חודשים החל מיום 13.10.2013, יום קבלת ההיתר, דהיינו עד ליום 13.12.2015 (סעיף 8 לתצהיר פרנקו ונספח ד’ בתיק המוצגים של הנתבעת).
הנתבעת טענה כי סיימה את העבודות בחודש נובמבר 2015 ושלחה לדיירים מכתב המודיע על סיום העבודות ומזמין את הדיירים לתאם ביצוע השלמות בדירתה, אולם לא כולם שיתפו איתה פעולה (נספחים ז’-ח’ לתיק המוצגים).
כאמור, מר פרנקו לא נחקר בחקירה נגדית כך שעדותו לא נסתרה. על כך יש להוסיף, כי העד היחיד שהעיד מטעם התובעת – מר וינטראוב – נכנס לתמונה רק בחודש אפריל/מאי 2016, כך שבכל הזמנים הרלוונטיים הוא כלל לא היה מעורב ואינו יכול לסתור את טענות הנתבעת כי אכן ביקשה לבצע מסירה במועדים אלו (כעולה מן התכתובות שצירפה לתיק המוצגים) אך לא זכתה לשיתוף פעולה מצד הדיירים.
- עוד יש לציין, כי בעדותו לפניי ציין המומחה כי לא אחת, אף שהעבודות הושלמו ומוכנות למסירה ואף מבוצעת מסירה בפועל, יכולים לחלוף מספר חודשים עד לקבלת כל האישורים הנדרשים, וזאת מסיבות בירוקרטיות שאינן תלויות בקבלן.
- אזכיר, כי על פי סעיף 5.11 להסכם, נהנית הנתבעת מתקופת “גרייס” של 3 חודשים, כך שמסירה עד לחודש מרץ 2016 (3 חודשים לאחר מועד המסירה המוסכם הנדחה – דצמבר 2015) אינה מהווה הפרה המקימה זכות לפיצוי מוסכם. משאין חולק כי בחודש מרץ 2016 ניתן טופס 4 לבניין, ובהינתן המפורט לעיל, אני סבורה כי התובעת כשלה בנטל להוכיח כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שאיחרה במסירת העבודות ולפיכך אני דוחה את התביעה ברכיב זה.
התביעה העיקרית – סיכום
- ביתר טענות התובעת בתביעה העיקרית לא מצאתי ממש והן נדחות.
- ניתן בזאת צו עשה המחייב את הנתבעת לפעול לביצוע העבודות והתיקונים הנדרשים בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, לרבות חוות הדעת המשלימות והמענה לשאלות ההבהרה, וכפוף לתיקונים שקבעתי לעיל.
התובעת תגיש, בתוך 14 יום מהיום, פסיקתא לחתימתי, בה יפורטו העבודות הנדרשות, לאחר שהעבירה אותה לאישור הצד שכנגד.
העבודות יבוצעו בתוך 30 יום מיום שתיחתם הפסיקתא, והנתבעת תעניק אחריות כנדרש.
- אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 25,300 בגין החזרי הוצאות חשמל ומים.
התביעה שכנגד
- הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך 800,000 ₪, בעילות שונות, אך לא מצאתי כי עלה בידיה להוכיח כי היא זכאית לסעד כלשהו, כפי שאפרט מייד.
הפרת ההסכם בגין אי רישום יחידה חדשה והערות אזהרה
- הנתבעת טענה להפרת ההסכם בגין אי רישום יחידה רישומית נפרדת, באופן שמנע ממנה לרשום הערת אזהרה ולקבל ליווי בנקאי לפרויקט. בגין הפרה זו עתרה הנתבעת לחיוב התובעת בפיצוי המוסכם.
- הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת הפרה את הוראות ההסכם, וממילא, גם אילו ניתן היה לקבוע כי דייר זה או אחר לא פעל בשקידה סבירה לביצוע ההתחייבויות הנדרשות, ספק אם ניתן לחייב את הנציגות (להבדיל מדייר זה או אחר שלא קיים את התחייבויותיו על פי ההסכם) בפיצוי מוסכם.
ודוק. האחריות לרישום הבית המשותף על פי ההסכם חלה על היזם, אשר קיבל, לצורך כך, את הסכמתם הבלתי חוזרת של הדיירים לביצוע כל הצעדים הנדרשים לצורך כך (סעיף 12 להסכם, על תתי סעיפיו). הוא הדין גם ביחס לרישום הערת האזהרה (סעיף 13 להסכם, על תתי סעיפיו).
על פי הוראת סעיף 2.6 להסכם התחייבו המוכרים לפעול ככל הנדרש להסרת כל מגבלה המונעת רישום הערת האזהרה, אולם התחייבות זו לא נקצבה בזמן, וממילא הנתבעת לא הוכיחה כי מי מן הדיירים השתהה פרק זמן בלתי סביר בביצוע הדרוש להסרת מגבלה זו או אחרת. על כך יש להוסיף כי הסעד המוקנה לנתבעת בגין הפרת התחייבות זו בהתאם לסעיף 2.6 להסכם הוא ביטול ההסכם ככל שלא תתוקן המניעה בתוך 30 יום, אך הנתבעת כלל לא הפעילה את זכות הביטול המוקנית לה בסעיף זה.
הנה כי כן, הנתבעת לא הוכיחה, כי פעולות אלו או אחרות של מי מן הדיירים הן שעיכבו או מנעו את רישום הבית המשותף ו/או הערת האזהרה וטענות הנתבעת לחוסר שיתוף פעולה מצד הדיירים או מי מהם נותרו כטענות בעלמא.
- על כך יש להוסיף, כי בהתאם לסעיף 14.2 להסכם, מותנית הזכות לפיצוי מוסכם בכך שההפרה הנטענת לא תתוקן תוך 60 יום מדרישה. הנתבעת לא הציגה כל דרישה שנשלחה לתיקון הפרה נטענת זו או אחרת אשר לא נענתה בתוך 60 יום ולפיכך דין תביעתה לפיצוי מוסכם להידחות.
הנתבעת לא עתרה לפיצוי בעד נזק בסעיף זה וממילא לא הוכיחה, ולו בדוחק, את גובה הנזק שנגרם לה כתוצאה מהתמשכות הרישום.
לאור האמור אני דוחה את התביעה שכנגד ברכיב זה.
הפרת הסכם בהגשה מתמשכת של התנגדויות לעירייה
- הנתבעת טענה כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שלאחר סיום העבודות בפרויקט, החלו נציגים מטעם דיירים לפעול בקדחתנות על מנת למנוע ו/או לעכב את החברה מקבלת טופס 4 ולאחר מכן טופס 5.
- אלא, שהנתבעת לא הוכיחה טענה זו ולו בדוחק.
ודוק. הנתבעת אמנם צירפה מכתב שכתבו הדיירים לבאת כוחם דאז בדרישה לפעול באופן זה או אחר, אולם לא הגישה ולו מסמך אחד או אסמכתא כלשהי לפנייה שהייתה בפועל לעירייה, לוועדה לתכנון ובניה, לכיבוי אש, או לכל רשות אחרת, במטרה לעכב הוצאת אישור זה או אחר, כך שכל טענותיה בעניין זה נותרו כטענות בעלמא. אף אין חולק, כי בסופו של יום הוצא טופס 4 לבניין, בחודש מרץ 2016, כארבעה חודשים לאחר סיום העבודות, פרק זמן, שכפי שהעיד המומחה מטעם בית המשפט לפניי, הוא סביר בהחלט.
- על כך יש להוסיף, כי כפי שצוין לעיל, על פי הוראת סעיף 14.2 להסכם, כפופה הזכות לפיצוי מוסכם, להפניית דרישה לתיקון ההפרה שלא נענתה בתוך 60 יום. גם בהקשר זה לא הציגה הנתבעת כל דרישה שהפנתה אל התובעת או אל מי מטעם הדיירים לתיקון הפרה נטענת זו או אחרת אשר לא נענתה בתוך 60 יום ולפיכך דין תביעתה לפיצוי מוסכם להידחות.
הנתבעת טענה כי נגרם לה נזק בשיעור 280,000 ₪ בגין העיכוב הנטען בקבלת טופס 4 אולם לא הובהר על מה מבוסס סכום זה ושיעורו לא הוכח ולו בדוחק. אין צריך לומר, כי עפ”י הדין, תובע התובע פיצוי בעד נזק נדרש להוכיח בראיות קבילות את שיעורו, וככל שלא עשה כן תידחה תביעתו גם אם הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו. בענייננו, הנתבעת לא הוכיחה כי היא זכאית לפיצוי מוסכם ואף לא הוכיחה בראיות קבילות את שיעורו של הנזק הנטען.
לאור האמור אני דוחה את התביעה שכנגד ברכיב זה.
פגיעה בשם הטוב
- הנתבעת עתרה לחיוב התובעת בגין פגיעה נטענת בשמה הטוב, אולם גם טענה זו לא הוכחה ולו בדוחק שעה שלא הובאה כל עדות או ראייה רלוונטית להוכחת פרסומים כאלו או אחרים של לשון הרע.
לפיכך אני קובעת כי דין התביעה שכנגד גם ברכיב זה להידחות משלא הוכחה.
נזק בגין סירוב לקבל את השטחים והמתקנים הציבוריים
- הנתבעת טענה כי סירוב הדיירים לקבל את השטחים הציבוריים גרם לה הוצאות שיקום וניקיון המסתכמות בסך 80,000 ₪.
משלא צורפה כל אסמכתא להוצאות נטענות אלו, הרי שהן לא הוכחו ולפיכך דין התביעה שכנגד גם ברכיב זה להידחות.
עלויות הקמת שביל עלייה להולכי רגל
- הנתבעת טענה כי יש לחייב את התובעת בתשלום סך של 40,000 ₪ בגין עלויות הקמת שביל עלייה להולכי רגל. הנתבעת טענה כי הסכימה לבצע שביל זה מיוזמתה ומבלי שהייתה מחויבת לכך בתכנית, אולם החליטה לבטלו לאחר שהתברר כי לא ניתן להרוס עמוד הממוקם במקום שבו תוכנן השביל. לטענת הנתבעת, מהנדס העירייה לחץ עליה להסכים לבצע את השביל במקום חלופי בשל לחצי הדיירים.
טענות הנתבעת בהקשר זה לא הוכחו כלל, משלא זומן מהנדס העירייה ואין כל זכר לכך שהסכמת הנתבעת לבצע את שביל הגישה הושגה באופן לא תקין. הנתבעת אף לא הוכיחה, ולו בדוחק, את העלויות להן טענה בהקמת השביל ולא צורפה כל אסמכתא לשיעורן.
לפיכך אני קובעת כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את התביעה שכנגד גם ברכיב זה ולפיכך דינה להידחות.
סוף דבר
- התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל והתביעה שכנגד נדחית.
אשר להוצאות משפט: התובעת נאלצה להגיש תביעה, שנים לאחר שנמסרו העבודות ולאחר שניתנו לנתבעת הזדמנויות לתיקון הליקויים. כפי שציינתי בפתח הדברים, ההליך התמשך הרבה מעבר לסביר, בשל התנהלות הצדדים שניהם, ויש ממש בטענות הנתבעת כי התנהלותו של נציג התובעת, אשר התאפיינה בדווקנות יתירה, תרמה לכך באופן ממשי. ואולם, בסופו של יום, לא ניתן להתעלם מכך שבמשך שנים אחדות במהלך ניהול ההליך ניתנו לנתבעת לא פחות משש הזדמנויות לתיקון הליקויים, כאשר פעם אחר פעם הגיע מומחה בית המשפט ושב והצביע על ליקויים רבים שלא תוקנו. התנהלות זו אין להלום, היא גררה את התובעת להוצאות ניכרות ואין לה קשר של ממש לטענות הנתבעת ביחס להתנהלות נציג התובעת.
לאור האמור, ובהתחשב גם בעובדה שהנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך לא פחות מ– 800,000 ₪ אשר נדחתה, אני סבורה כי יש לחייב את הנתבעת לשאת במלוא ההוצאות הממשיות שנגרמו לתובעת במהלך ניהול ההליך ובשכר טרחת עו”ד בשיעור ריאלי.
הוצאות התובעת פורטו בכתב התביעה ובסיכומי התובעת והנתבעת לא הסתייגה מהן בסיכומיה. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת בסך כולל של 57,256 ₪ (סך ההוצאות שפורטו בסיכומי התובעת – עמ’ 40-41 לפרוטוקול; הוצאות הבדיקות והמומחים כפי פורטו בסעיף 18 לכתב התביעה; וסכום האגרה כפי ששולמה ע”י התובעת בסך 6,815 ₪).
נוסף על כך, תישא הנתבעת בשכר טרחת עו”ד בסך 40,000 ₪.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, ז’ אייר תשפ”ג, 28 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.
